היום אנחנו יותר משמחים לפתוח מדור חדש בשם “טיב טעם”, בחסות “פן” הוצאה לאור, שחוץ מלהוציא את כל כתבי המינגווי, “הטיגריס הלבן” ו”לבד בברלין”, מתמחים גם בספרי מתכונים משובחים. המתכון הראשון מגיע מהספר “מתכון בטוח” ומהאיש שהשכיל לחבר את הקלאבריזם שלו, למקצוע שלו; ישראל אהרוני.

בחרנו במשהו פשוט וקלאסי, ומשם נתקדם. אל תדאגו, תוך חודשיים אתם מארחים את ההורים לארוחת פחממות לתפארת.

“טייל אוף אס” נבחרו להיות לכם לפסקול בזמן ההכנה. הסט אמנם הוקלט בספטמבר, אבל לעזזאל, הם נשמעים כל כך טוב.

בתאבון!

***

תפוחי אדמה אפויים בשמנת של ישראל אהרוני:

6–8 מנות

חומרים:

1 ק”ג תפוחי אדמה בינוניים, קלופים

2 מכלי שמנת מתוקה

2 שיני שום כתושות

1 כף עלי תימין

מלח ופלפל שחור גרוס

מעט אגוז מוסקט טחון טרי

½ כוס גבינת אמנטל או גרוייר מגוררת דק

אופן ההכנה:

1. מחממים את התנור ל-160 מעלות.

2. פורסים את תפוחי האדמה לרוחבם לפרוסות דקות – אפשר במנדולינה.

3. מערבבים בקערה את השמנת, השום, התימין, המלח, הפלפל ואגוז המוסקט.

4. מסדרים את פרוסות תפוחי האדמה בשכבות בכלי חסין חום, עד גובה כ-3 ס”מ.

5. יוצקים את תערובת השמנת אל הכלי, ומפזרים את רוב הגבינה – משאירים קצת בצד להשחמה. על השמנת לכסות לגמרי את תפוחי האדמה. מכסים את הכלי ביריעת אלומיניום, דוקרים אותה בכמה מקומות ואופים במשך כשעה וחצי, עד שכל השמנת נספגת בתפוחי האדמה והתבנית יבשה.

6. מסירים את נייר הכסף, מפזרים מעל את יתרת הגבינה ומכניסים אל מתחת לגריל לכמה דקות, עד שהחלק העליון מזהיב ומבעבע קלות.

על סף רוויה מסוכנת. ברור שנקודת המבט שלנו מושפעת מהפוזיציה בה אנחנו
נמצאים: שנינו די ג’ייז, והוא גם שותף בבר-מיני-מועדון, ככה שלהצפה יש
השלכות לגבינו יותר מאשר על – נניח – הקלאבר הממוצע. ובכל זאת, לפני הכל שנינו גם בליינים הדוניסטים וחובבי מוזיקה מושבעים שבסופו של יום נשארים רעבים תמיד לעוד מסיבות איכותיות. עוד לא נולדה המסיבה הטובה שיהיה לה אפקט שלילי.

ובכל זאת, כשמביטים בכל מיני אירועים שעתידים להתקיים החודש – אניה שניידר
ורומן פלוגל בבלוק בעוד יומיים, ארגי ומארק רומבוי בברייקפסט עוד עשרה ימים,
מיכאל מאייר וארול אלקן בפורים – מתקבלת תחושה של גודש. שישה די ג’ייז
שאת כל אחד מהם הייתי שמח לשמוע בסט סולו, בלי שקוצבים לו את הזמן העל
העמדה. וזה עוד כלום לעומת מה שמתוכנן להמשך השנה.

יתרה מזאת, תל אביב היא לא ברלין. חיי הלילה שלנו לא מסוגלים להכיל את
ההיצע הזה. גם מבחינת כמות הקהל וגם מבחינת משך זמן המסיבה הממוצע. כאן המסיבות לא נמשכות מינימום עשר שעות, הקהל לא מתודלק במשך שעות ארוכות ואין לכל די ג’יי 4 שעות כדי להראות מה הוא יודע. לכן, גם אם מניחים בצד את הסוגיה הכלכלית – ועם כל כך הרבה שמות מישהו חייב להפסיד כסף – נדיר שקהל מקומי מתחייב לערב בטוטאליות של גרעין קשה; מגיע בהתחלה ועוזב בסוף. רחבה מלאה לגמרי, כשכל המועדון כולו נסחף לתוכה, יש למשך משהו כמו שעתיים וגם זה במסיבות היותר מוצלחות.

מה שהופך את הבוקינג הכפול לקצת סיזיפי. זה נראה אולי יותר טוב על
ההזמנה והפוסטרים – ובטח במלחמות האגו מול הקרואים המתחרים – אבל מתי מעט נהנים מהמנעמים והמנעד המוזיקלי המוצע. תוצר לוואי נוסף הוא שלפתע מסיבה עם אורח אחד ושני מקומיים עלולה להיראות כמו שיממון נטול אטרקציות. לסיפור הזה יש כמובן גם קונטרה: ייתכן והליינאפים העמוסים יימשכו יותר קהל, ירחיבו את שעות הפעילות, יגדילו את הרווחים וירימו את הסצינה כלפי מעלה. איכשהו, קשה לי לראות את זה קורה במצב הכלכלי-חברתי-מדיני-ביטחוני הנוכחי. השאלה היא – ואני מפנה אותה לבוקרים – למה זה קורה? האם די ג’יי אחד מחו”ל ברמה עולמית כבר לא מספיק מושך? לא עדיף לשמוע די ג’יי אחד ממצה את תיק התקליטים שלו מאשר שניים שמנגנים בדוחק? שום דבר שנכתב כאן הוא לא מדעי, אלא רק מחשבה שעלתה. חשוב לשמוע גם מה הצד השני של המשוואה הזו.

אם מדיניות ההכפלה תיהפך לסטנדרט תהיה לה השפעה מכרעת גם עלינו, הדי ג’ייז
הישראלים. כרגע נדמה שהיא קצת מייתרת אותנו ולראייה המיקרוסקופ שדרוש כדי לקרוא את השמות שלנו על הפלאיירים. במקרה הטוב אנחנו מחממים עד שהחלל מתמלא ובמקרה היותר רווח מטאטאים את הרחבה בסוף הערב, שזו באמת חוויה שאני לא מאחל לאף אחד.

כל זה דווקא כשהיה נדמה שהקהל כבר לא זקוק לגירויים חיצוניים כדי לצאת מהבית. שרד אקסס, עפרי, אביחי פרטוק וחיים מספיק מרגשים אותו כדי להיאבד במוזיקה; דווקא כשהרמה עולה בהתמדה. אני לא אומר את זה מהמקום המקופח של אכלו לי-שתו לי, אלא מההיכרות עם המדינה שבה אנחנו חיים: החגיגה לא יכולה להמשך זמן רב, וכשהיא תסתיים – עם הקטסטרופה התורנית – אנחנו נהיה אלה שנצטרך לאסוף את השברים. ככל שהתפקיד שלנו יהיה משני יותר עכשיו, כך תהליך השיקום יהיה ארוך יותר.

יש משהו כמעט בדיוני באיך שהעיר שעזבתי לפני 6 חודשים נראית תחת מעטה קרח בוהק. על פניו הכל נשאר במקום. אבל הבניינים רדומים, התעלות קפואות, העצים ערומים לגמרי. ברלין של פברואר היא כמו נרניה לפני אסלן, מחכה לרגע הנכון להתחיל להפשיר ולחזור לעצמה. אלא שלא כך הדבר; כי ברלין – גם במינוס 14 וגם במינוס 9 (ויש הבדל) – ממשיכה להיות מי שהיא: עיר המסיבות הטובה בעולם, ובכך רק מאששת את מה שאני אומרת כבר שנים. העונה הנכונה לקלאבינג – היא החורף. כי רק בחורף, אתם נכנסים למועדון בלי שום סיבה לצאת ממנו לחצי יממה לפחות.

הנסיעה הנוכחית שלי עומדת בסימן כפול של עסקים ובילויים. עסקים שקשורים גם לעבודת היום שלי וגם לתפו”ד ובילויים לא צריך להרחיב. עבור ברלין היו לי 3 תכניות עיקריות – ווטרגייט בשישי, הארדווקס בשבת, פנורמה בראשון. סולידי.

כזכור, בפרקים הקודמים, על אף היותו המועדון היפה ביותר שיצא לי לפקוד, אני והווטרגייט לא לגמרי התחברנו. ביום שישי ניגן שם הדי ג’יי הטוב בעולם, ולמרות שהיינו צריכים לחתוך ממסיבה שהלכה והתחממה ב”לופטוס הול” – מקום משגע ויחסית חדש בנויקלן – היה ברור לי שאת זה אני חייבת ללכת לשמוע.

אנדרו וות’רהול עלה לעמדת החדר העליון בווטרגייט בשלוש וחצי, וירד ממנה בחמש וחצי. עם היד על הלב ובאופן קצת מצער, השעתיים האלה היו מפוספסות למדי. גם בקונטקסט המסיבה עצמה וגם כסט של וות’רהול. הוא היה האוס-טקי מאד, על גבול הפרוגרסיב ולמרות השליטה הבלתי מעורערת והטכניקה שקשה לפספס (לשאלתכם – הוא ניגן רק דיסקים), הוא השאיר אותנו עם טעם חמוץ של אכזבה.

אבל, בברלין כמו באולמי רסיטל, הבופה תמיד פתוח ואף אחד לא נשאר רעב. חזרנו ללופטוס הול, טים סוויני בדיוק נכנס למונית ובמועדון ניגנו “ביוטיפול סווימרס” שעד אותו ערב לא הכרתי בכלל.

ארי גולדמן ואנדרו פילד-פיקרינג מגיעים מבולטימור / וושינגטון די סי, מוציאים ב”פיוצר טיימס” ותחת לייבל עצמאי שלהם ונשמעים מעולה לגמרי. הסט שלהם משופע ביהלומים נדירים מהקטלוג של “דאנסמאניה” ו”טראקס” לצד חומרים עכשווים (בעיקר אמריקאים) ואחד מהם נראה בדיוק – אבל בדיוק – כמו מלכיאל גרוסמן ככה שישר הם קבלו אצלי נקודות זכות. אבל בעיקר הם הרימו את המקום לגבהים, עם סט מדויק של קלאסיקות ללא קלישאות ועם המון שמחת חיים.

נשארנו עד הבוקר.

גם לאחר ביקור מוצלח מאד בפוניקה ברור לי לגמרי שהארדווקס היא באמת חנות התקליטים הכי שווה ביקום. ולא, זה לא רק בגלל שאני מאוהבת במיכאל היין. אבל קצת כן.

בברלין כולם מדברים על הוטפלאש – לייבל הטכנו/דאבסטפ הלונדוני שעושה גלים עד הפנורמה, על Other Hights הבלגים שמחזירים את האפלה לסאונד של הטכנו, על האלבום המדהים של טראנובה שיצא ממש עכשיו בקומפקט ועל אוסף נהדר שראש אוור הוציאו ל”בוריל בראדרס” האנשים מאחורי “נו גרוב רקורדס” המיתולוגיים מניו יורק.

נו גרוב – הלייבל שתחילת דרכו רחוק ב-1987 שאב את ההשראה שלו מ”טראקס רקורדס” – אפשר לשמוע את זה בהפקות ולראות את זה בעטיפות המנימליסטיות – והיה בין האחראים לעיצוב הסאונד הגראג’י ומלא הנשמה של הניו ירוק האוס. אוסף לא זול, אדרבא אם לוקחים בחשבון שהוא הולך להיות כפול. אבל למי ממכם שמתמחים בז’אנר – עפרי גופר אני מדברת אליך – מדובר ברכישת חובה.

על פניו, הליין אפ שחיכה לי בפנורמה, לא היה מהזוהרים שיצא לי לפקוד. אלא שדווקא בהזדמנות להגיע ללא צפיות ופשוט לתת למסיבה לעשות בך כרצונה, יש פוטנציאל אמיתי להפוך לאירוע שלא שוכחים. וזה בדיוק מה שקרה ביום ראשון האחרון.

אחרי פתיחה מנומנמת קצת של תומאס שומכר (כאן יש לציין שהגעתי בשעת בוקר יחסית מאוחרת. באזור 9 וחצי. המועדון כמובן פעל כבר משבת בערב), עלה לעמדה מנו לה טאף – לסט הבכורה שלו בפנורמה בר.

לה טאף התרגש וזה היה ניכר בפנים שלו, והדיבור הוא שאחרי שנים של תקלוטים בכל מקום אפשרי בעיר, פנורמה נתנו לו את ההזדמנות ואף פירגנו את שעת הפריים של יום ראשון – 12 עד שלוש (או אולי ארבע?) בזמן שהרחבה היא המקום המחושמל ביותר במערב אירופה. ולה טאף עשה בה מסיבה פשוט משוגעת.

איפה שהוא באמצע – בין קטע שהכרתי ואהבתי לקטע שלא הכרתי ואהבתי – חזרה אלי התובנה מהקיץ, שאלה לא הקטעים, הלייבלים, ההייפ והטרנדים – שמהווים את החומרים בסטים הכי טובים שמתנגנים שם, אלא איך שהדי ג’ייז מכוונים אותם למקום עצמו. מתסנכרנים למערכת הסאונד ולקהל וברגעים הכי טובים מייצרים מהכל את החוויה השלמה והמזוקקת ביותר. הנה כמה מהרגעים האלה, נא לעצום את העיינים ולדמיין את התריסים נפתחים:

אחרי לה טאף עלו אד דבנפורט (לסט קצת משמים לטעמי) ואוליבר דויטצ’מן שהיה פשוט מעולה, בזמן שמרסל דאטמן פירק בסט סולו (של 12 שעות) את הברגהיין. טוב שככה, ברגעים היותר שטיחיים של דבנפורט ירדנו למטה ונתנו לפאטרנים של דאטמן לעשות בנו כרצונם. אחרי הכל, משהו היה צריך לפרק את האפמיטמינים שהשתוללו לנו בעורקים.

ואגב השתוללויות – איפה שהוא בין השירותים של הפנורמה לספות של המפלס העליון, יצא שחבר הכיר לי שני בחורים שהסתובבו איתנו (והיו שותפים מלאים לבלאגן)  כאנשים מאחורי ה”בלונדס”.

בלונדס ניגנו לייב בין 4 ל-5 בבוקר, ואני שידעתי שאלך לראות אותם בלונדון ויתרתי על ההזדמנות. עכשיו אני ממש מצטערת על זה. בכל יום שעובר אני רק אוהבת יותר את האלבום שלהם;  יצירה אלקטרונית אפית שרק ממשיכה לגדול עליך. מה גם שכשנפגשנו שוב בלונדון – ושלא תחת השפעה – הם היו משמעותית פחות זורמים.

אם עוד לא שמעתם את האלבום המדובר הזה, כנראה שביליתם בחודש האחרון בדמשק והיו לכם עיסוקים חשובים יותר, אז הנה הוא להאזנה מלאה בסטרים. לציין שכשקונים את הדיסק – משהו שעשיתי! – מקבלים גם ערמת רמיקסים שווה במיוחד של ג’י די טוויטצ’, ג’ון רוברטס, טינאייג’ פנטזי ואחרים.

לפני סיום – סט לשבת מהחברים ג’וג’ו וג’ורדאש. תענוג לראות איך בשתי חנויות התקליטים המעולות שפקדתי עפים עליהם בקטע אחר. סט שהוקלט במיוחד לג’ונו רוקרד דווקא והוא לא פחות ממאלף. אבל מהם אני כבר לא מצפה לפחות.

הנה הוא:

דש מאירופה! ונשיקות

האמת שרציתי בכלל לפתוח במשפט “לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שבה שמעתי את ‘אבירי היגואר’”, אבל זה יהיה שקר. אני לא זוכר את הפעם הראשונה, כי זו תקופה שאני לא זוכר ממנה הרבה, חוץ מהעובדה שנהניתי בטירוף. מה שאני כן זוכר, זה שהאירוע התרחש מתישהו בין אוקטובר לדצמבר 1999; בין סוף השהות שלי בניו יורק לחזרה שלי לארץ. אולי זה קרה בטויילו ואולי באלנבי 58. בטוח שהייתי מפוצץ. אני גם זוכר רגע בתמר’ז לאונג’ בו שמעתי את “יגואר” וכבר היה לי ברור שאני מכיר אותו. היה לי ברור שהקטע הזה אתנו כאן כדי להישאר. כמי שגדל על “חדש, חדיש ומחודש” ושמע את “ג’ק יור באדי”, “אנרג’י פלאש” ו”פרנץ’ קיס” בזמן אמת, לפני שהתיישבו על משבצת הקלאסיקה, אני יכול להעיד שהסיפור עם “יגואר” היה אחר כבר בגלגול הראשוני שלו. הסיבה לכך היא גאוות דטרויט: המיתרים. אף שלאורך הקטע יש רמזים מלודיים ואסתטיים מטרימים בנוגע למה שעתיד לקרות איתם, הם עדיין מפתיעים. האפקט שלהם הוא ניצחוני – הם מרימים את הנפש והרוח, מצמררים את הגוף ומניעים את האגן – אבל הדרך להשגת הניצחון לא עוברת במניפולציה זולה. זו כנראה הסיבה שאין די ג’יי בעולם שלא ניגן את “יגואר”. מטייסטו ופול אוקנפולד דרך ג’וש ווינק, רוג’ר סנצ’ז, טיפשוורץ ודיפ דיש ועד ג’יילס פיטרסון וליטל לואי וגה. לכל אחד הוא פרט על נים אחר ואצל כל אחד הוא התחבר לפינה שונה.

יחד עם זאת, וכמה שזה נשמע טהרני ומאוס, אף אחד לא מנגן את “יגואר” כמו הדטרויטים. שלושת הדי ג’ייז שהפילו אותו עלי בצורה הכי הרסנית הגיעו משם: ג’ף מילס, דריק מיי (שניגן באומן 17 בירושלים את הרמיקס הפרקאסיבי שלו ושבר את המקום) וקרל קרייג (באוקטופוס). אם יורשה לי, גם אני הכנסתי אותו יפה מאוד בחתונה של מני ועינת, רק ששם הבופה קצת ישב על הקהל, אז נוציא אותי מהמשוואה.

אגב, הנטייה ליחס את “יגואר” לדי ג’יי רולנדו בלבד, היא טעות רווחת שיכולה לעלות לכם ביוקר אם תבצעו אותה ליד דטרויטי. יואב ברנשטיין, שלפני עשור – עוד בטרם עסקו בפורומים של רזידנט אדויזור ברכילות דוחה – היה מביא אלינו את כל הרחשים מדטרויט, סיפר שרולנדו הוא זה שזכה בתהילה משום שמייק בנקס היה זקוק לפרצוף חדש עבור קולקטיב אנדרגראונד רזיסטנס. לטענתו – ולטענת רבים בעיר המכוניות – המוח האמיתי מאחורי הקטע הוא בכלל השותף של רולנדו לצמד אצטק מיסטיק, ג’רלד מיטשל.

בהמשך לרולנדו ומיטשל היה הרכב נוסף, לוס הרמנוס, ממנו פרש מתישהו רולנדו, לא לפני שהותיר אחריו עוד כמה קטעים נפלאים:

גם לאצטק מיסטיק – בין אם מדובר במיטשל, רולנדו או שניהם – היו עוד קלאסיקות בהתהוות מלבד “יגואר”, והלוואי וכמה מהן יתנגנו הלילה.

יודעים מה? גם אם מנטרלים את האלמנט הדטרויטי-היסטורי ומתרכזים בשנתיים האחרונות בלבד, הרי שרולנדו הוא אחד הדי ג’ייז היותר מסעירים שנחתו כאן. הרמיקסים, האי פי שהוציא באוסטגוט-טון, הפתיחות המוזיקלית לסצינת הבאסים הבריטית והסטים השוטפים מבהירים שהלילה עומדת להיות מסיבה מצוינת.

הקשיבו לתכנית כאן

והנה קצת קטעים לעצלנים שאין להם כוח להקשיב לשעה כולה:

פרד הגיע הישר משדה התעופה, אבל לא נראה לי שהלם הטיסה הוא זה שגרם לו להיות מופנם. ברגעים שהוא לא היה צריך לדבר לתוך המיקרופון הוא הרבה לשתוק. צחי סוזאנה ואני ניסינו לערב אותו בשיחה, אבל נדמה שהאיש צולל פעם אחר פעם לתוך עולם פנימי סהרורי, שממנו צומחת המוזיקה הנהדרת שהוא מפיק ומנגן. כל זה לא אומר שהוא לא בחור לבבי שהשעה שבילינו ביחד לא היתה מהנה. הוא בחור אינטילגנטי עם תובנות מרתקות על דאנס ומוזיקה שאמר את המשפט היפה הבא: “אני כל כך אוהב את המוזיקה ולרקוד לצליליה, שגם אם לא הייתי די ג’יי הייתי ממשיך לקנות את התקליטים האלה”.

 לקראת סוף השעה, כשהתחלנו להשוות תיקי תקליטים – שהיו דומים בצורה מטרידה – פרד אפילו נפתח, ככה שחבל שלא היתה לנו עוד שעה. פרד שלף מהתיק תקליטים אהובים, אני רימיתי ועיביתי אוסף ההפקות שיש לי לקטעים שלו עם תקליטים שאגוזי הביא לי וכולם היו מרוצים. מה שבעיקר חשוב, זה שהיתה מוזיקה פשוט מעולה ושהלילה יהיה לא פחות מפיצוץ.

עידית הולכת לווטרגייט לשמוע את אנדרו וות’רול ומנפנפת בו כאילו היתה חנה לסלאו? בואו נגרום לה להרגיש שהיא הפסידה ערב בלתי נשכח.

אנחנו מאוד רוצים לחזור ולנגן שוב כלהקה עם נגנים והיינו שמחים לחזור לעבוד עם ההרכב הקודם “רד קוטון”. אנחנו מאוד מאמינים בחברה האלה. חוץ מזה, לא היינו מתנגדים לאיזה ווקאל של ג’ימס פאנטס או מאתיו דיר וכמה טיפים מקאריבו שהוא גאון.

באולפן היינו מאוד רוצים לשבת לסשן עם אנדרו וות’רהול. הוא השפעה ענקית עלינו. גם ג’ואקים שמגיע לתקלט במסיבת הריליס הוא מפיק אדיר ויש הרבה מה ללמוד ממנו.

למי הכי הייתם רוצים לעשות רמיקס/אדיט?

אנחנו עובדים דיי הרבה על אדיטים ומאוד אוהבים את זה כבר הספקנו לעשות כמה לאיין דיורי, ג’ינו סוקיו, נייק קייב ויש עוד כמה תכניות מעניינות על הפרק.  כרגע מאוד היינו רוצים לעשות רמיקס להרכבי רוק למשל THE HORRORS או BLACK ANGELS. אנחנו בטוחים שיהיה מרתק לקבל נגישות לערוצים שלהם.

חוץ מ”I’m a Cliche” – איזה לייבלים ואמנים מעניינים אתכם?

טוב יש המון. מכאלה שלא קיימים כבר ועד חדשים שלא מפסיקים להפתיע רק בשביל לזרוק כמה שמות -

בהאוס וטכנו יש את MATEMATICS , RUSH HOUR ,CLONE. מאוד מאוד אוהבים את המוסיקה מדטרויט ושיקגו – מיסטר פינגרז, קרל קרייג ופלאנט אי.  בדיסקו וכאלה יש את מוריס פולטון שהוא מדהים בעינינו ואת DJ HARVEY האלוף שגם הליבל שלו מעולה. גם החברה מ”קוממה” של מת’יאס אגואיו ממש טובים ושלא נשכח את איוון סמאדג’ והליבל שלו KILL THE DJ שהוא אחד המגניבים ביותר, השפעה ענקית !!

קצת מובן מאליו אבל חשוב לציין את DFA ו-LCD ששינו את כללי המשחק. ואנחנו גם מאוד אוהבים את WARP של פעם ואת TERRIBLE ו STONES THROW. ויש עוד מלא.

נניח שלא הייתם עושים מוזיקה – מה כן?

דורי: ממש קשה לחשוב על חיים בלי מוזיקה…..בטח הייתי חזאי

ניב: אני חושב שהייתי מתעסק בבישול. אני מאוד אוהב את התחום ויצא לי כבר לצבור ניסיון ולעבוד כטבח, ויכול להיות שיום אחד אני אעשה אם זה משהו אבל כרגע אני הרבה יותר אוהב לעשות מוזיקה ולתקלט. אני גם מאוד אוהב כדורגל. יכול להיות שאם הייתי כישרוני מספיק כדי לשחק ברמה מקצוענית הייתי עושה את זה, אבל אני לא!

ומה מזין אתכם חוץ ממוזיקה?

דורי: ארוחות שחיתות, קולנוע טוב,לשחק טניס ולישון

ניב: אני מאוד אוהב לאכול ולבשל זה נותן לי המון השראה הייתי שמח לקרוא יותר ולראות עוד מלא סרטים. בטלוויזיה אני רואה בעיקר כדורגל זה הפרוזק שלי!

ולסיום הפינה האהובה: תודה לכל אלה שהביאנו עד הלום. 5 בחירות מכל אחד, בבקשה:

ניב:

Can – Spoon

קטע מדהים מאלבום מדהים שלא נמאס עלי אף פעם וגם תאוריה מעניינת מאוד על סכו”ם מפי המשורר הדגול דמו סוזוקי

Deux – Game And Performance

אני לא אדם ציני בדרך כלל אבל הביצוע המחאתי הזה של ההרכב הצרפתי זה הכי הסטייל שלי בעולם. מת על זה! מרגש! מנגן אותו בכל הזדמנות

Psychic TV – Godstar

אני מכור לפסיכים האלה, מנסה להשיג כל קטע שיצא להםולכל מי שהיה קשור אליהם. בחרתי בקטע הזה כי הוא היה הראשון שלהם ששמעתי. זה שיר מדהים שמדבר על איך בראיין ג’ונס (מהרולינג סטונז) הוא כוכב אלוהי. יפה לא?

Happy Mondays – Tart Tart

אני אוהב תגרוב המסטול בשירה של שון ריידר והפריטה של הגיטרה. קטע שמעיף, נגנתי אותו אולי מיליון פעם

Suicide – Ghost Rider

סינטסיזר, מכונת תופים ואלן וגה. אני חושב שההרכב הזה באמת גרם להרבה מפיקים לרצות להתאבד. שיא הקוליות

***

דורי -

FAD GADGET – Back to Nature

יש מצב שכל תיקלוט שלנו נגמר (או רק מתחיל)בקטע שלהם. הסאונד הזה חוזר אליי בגדול

Lindstrom – I feel Space

האמת שלפני זה די שנאתי האוס דיסקו ומה שמסביב

Joy Division – Warsaw

כן כן גם אני מושפע

Damned – New Rose

רוקנרולללה!

Kraftwerk – Showroom Dummies

הלהקה שגרמה לי לשבת מול מחשב. אני לא יודע אם זה טוב, מה שבטוח זה שהם פתחו לי עולם חדש של סאונד ויצירה

***

עד כאן רד אקסס בתפו”ד. ביום חמישי הם יעלו על העמדה של הבלוק עם חברים מקומיים ועם ג’ואקים והולך להיות לא פחות מרוקנרול. תודה דורי וניב, יצא תענוג!

נשיקות

]]> http://www.tapud.co.il/archives/4642/feed 3 http://www.tapud.co.il/archives/4625 http://www.tapud.co.il/archives/4625#comments Mon, 30 Jan 2012 10:50:33 +0000 tapud http://www.tapud.co.il/?p=4625 העובדה שתל אביב מקבלת את רד אקסס כגיבורים בזמן אמת מעידה על ההתקדמות שעשתה תרבות חיי הלילה המקומית. כמי שזוכרים את הדחיות שספג גיא גרבר בתחילת דרכו מיחצנים, בעלי מועדונים ובליינים מעוקמי אף, אנחנו מתענגים על החיבוק החם לו זוכים ניב ארזי ודורי סדובניק; כבר עכשיו, כשהם עוד יכולים לבחור בין רון חולדאי ודב חנין ולא גרים בברלין/ פריז/ מדריד/ אל.איי, מגיע קהל מעריצים עירוני שנותן בהם אמון ורוצה לשמוע רק אותם, ללא צורך בשחקני חיזוק זרים.

ובצדק: לסטים המהודקים והמגובשים של רד אקסס – בהם מתנגנות בעיקר הפקות שלהם – יש נטייה להפוך את כל מי ששומע אותם. ביום חמישי הקרוב הם ישיקו בבלוק – ביחד עם ג’ואקים – את הריליס החדש שלהם בלייבל המצוין I am A Cliché, שהפך אחרי תקופת נדודים קצרה למגרש הביתי שלהם. לרגל המאורע הגיעו ניב ודורי למנהלת תפוד לראיון עומק שבו הם יציגו את ההשפעות, הגישה, המסיבות והמוזיקה שהופכות אותם למי שהם. אז היום ומחר יהיו כאן וידויים חושפניים, קטעי ארכיון נדירים ובעיקר מוזיקה בת זונה. הריעו לרד אקסס!

****

ניב: “עבורנו הכל התחיל בתיכון, כשלהקות כמו ג’וי דוויזן, קרפטווארק וקאן הגרמנים פתחו לנו עולם חדש ובעצם גרמו לנו לרצות להתחיל לנגן. שנינו הגענו מבתים מוזיקליים וכבר בגיל צעיר קבלנו בסיס של רוק קלאסי, דיסקו ואייטיז. אני זוכר את אבא שלי שר ‘פה פה פה פה פה פה פה פה’ לצלילי ‘פסיכו קילר’ של טוקינג הדס.

בערך אז, באחד מהחופשים הגדולים, יצא שהיה לי בית ריק והיינו נפגשים אצלי ומנגנים בלי הפסקה על גיטרות לא מכוונות את השניים וחצי אקורדים שידענו. בהתחלה רק רצינו שיהיו לנו כמה שירים ומד האיכות לא היה גבוה במיוחד. בהמשך התחלנו לעבוד כלהקה ואחרי כמה שנים של התבשלות וחזרות התחלנו להופיע עם ההרכב ‘רד קוטון’, שכלל בנוסף אלינו את יובב ארזי אחי הצעיר, אודי נאור ואור רימר.

הופענו הרבה ובכל מקום שהיה אפשר. מהבימה הייניקן דרך הפרילנד ועד לריף רף, כשהוא רק נפתח. בהמשך גם הקלטנו אלבום שסיכם את התקופה ואחריו יצאנו לחפש כיוונים בחו”ל. רצינו אנגליה אבל זה לא הסתדר אז בסוף נחתנו באמסטרדם ושם הכל השתנה. חשיפה לסטים של דיג’ייז כמו ג’ואקים וטיגה והופעה בלתי נשכחת של דאפט פאנק גרמו לנו לחוות רוקנרול ממקום אחר שהטיס אותנו לגמרי.

כשחזרתי לארץ הבנתי שאני רוצה להתחיל לתקלט ברצינות ודורי הבין שהוא רוצה להפיק מוזיקה אלקטרונית. הניסיון שהיה לי לפני זה היה כמה תקלוטי רוק בריף רף. שמענו המון מוזיקה אלקטרונית והכי קל היה להתחיל במה שהזכיר לנו את מה שהיינו הכי מחוברים אליו – מנצ’סטר וההסיאנדה – ומשם לאסיד האוס ואלקטרו אמריקאי.

אני זוכר את השנה הראשונה של החפירות בתרבות הקלאב והמוזיקה שלה כדבר מדהים ומרגש וכהתמכרות שרק הפכה ליותר קשה. אחרי זמן מה הרגשנו שאנחנו לא מוכנים לוותר על החיבור בינינו והתחלנו להפיק דאנס. אני גם זוכר טוב את הפעם ששלומי זידן ביקר אצלנו באולפן ואמר שאנחנו צריכים לנסות להוציא את החומרים ושזה לגמרי ‘שווה רליס’.

שלומי עזר לנו עם זה מאוד ושלח את הקטעים לחבר מהתעשייה באמריקה. הם הגיעו לניק צ’וקונה שבאותם ימים היה ה-AR בליבל ‘סטטרה רקורדינגס’ והוא בחר שלושה קטעים לרליס הראשון שלנו שיצא ב-2010 .

במקביל לתקלוטים בעיר עבדנו המון על הסאונד שלנו, המשכנו להפיק וגם השתתפנו בתחרות רמיקסים של ביטפורט ליילו, חלוצי האלקטרוניקה השוויצרים. הרמיקס שלנו ביחד עם זידן הגיע לשלושת הפיינליסטים ויצא לאור באותה שנה. הקשרים הבאים הגיעו מ’קלאס רקורדינגס’ שמברלין, לייבל צעיר שמנסה לפמפם האוס חם ואמיתי, שם שחררנו רליס אחד בשם ‘בלה’ ועוד רמיקס וסינגל שזכה לתגובות חמות. ‘ג’ולי ג’ימס הברלינאי, לייבל בוטיק של די ג’יי קאוס (לשעבר בהרכב המעושן טרנובה ועכשיו ב-DFA) שם יצא בינתיים ריליס תחת השם ‘PROMO ONLY 1′ והבי סייד PROMO ONLY REMIX. לקטע קוראים ‘שירוקו’ ועל הרמיקס אחראיים RUNWAY, הרליס הרשמי אמור לצאת בקרוב יחד עם קטע נוסף. מבטיחים שיש למה לחכות.

בקיץ האחרון שלחנו המון קטעים לליבלים שאנחנו אוהבים והתשובה המעניינת ביותר הגיע מהליבל IM A CLICHE של קוסמו ויטאלי. הוא ממש אהב אותנו ורצה שנשלח לו עוד דברים. אחרי שבחן את כל האפשרויות הוא החליט להוציא אי פי.

הריליס החדש מתאפיין בסאונד מאוד תעשייתי ואפל אפשר לראות את זה גם לפי העטיפה שמאוד מושפעת מאינדסטריאל.  את הרליס עצמו מקדם כפרומו אדיט שעשינו עם ניב הדס לנייק קייב וזו עוד דוגמה לקו המוזיקלי של הלייבל.

מבחינתנו העבודה מול קוסמו היא דבר גדול שמאפשר לנו ללכת רחוק ובכיוון שאנחנו רוצים, איפה שנוכל להוציא משהו שהוא יותר ‘אנחנו’;  קטעים יותר מוזיקלים, Pאנקים ופסיכדליים בשילוב עם שירה וכלים אנאלוגיים. אנחנו מאוד אוהבים את העולם הזה ומשתדלים מתי שמתאפשר להתארגן על עוד סינטסיזר או מכונת תופים. בגדול זה גם מאוד משפיע על העבודה שלנו באולפן שמתבססת יותר על נגינה והקלטות לייב”.

עד כאן חלק 1, מחר דורי וניב יהיו כאן שוב עם עוד טופינים מוזיקלים והפתעות
נשיקות

7. לא תיאלצו לברוח לשירותים כדי להתאוורר
8. לא יגיע קהל שלא היה בחיים במסיבה, מכיר את הדי ג’יי מגלגלצ ולא יודע לאיזה מוזיקה לצפות
9. אם יגיע קהל שלא היה בחיים במסיבה, הוא לא יחשוב שמסיבה היא אירוע שבו מתקיים מאבק תמידי על מקום פנוי כשברקע מתנגנת מוזיקה לא רקידה
10. חיים טופול לא יבוא

הביקור הראשון של סבו קיי בישראל חרוט במוחי כאילו היה אתמול. זה היה בינואר 2005 במועדון קפה-ברזילי, ההוא ברחוב ברזילי פינת לבונטין, ואני עדיין זוכר את התחושה הראשונית שהוא הביא איתו. הוא היה הדי ג’יי הראשון שהביא אלינו את הצליל של ברלין המתחדשת. זו שלימים תהיה מפורסמת בזכות הברגהיין-פנורמה והווטרגייט. מובילי, הלייבל שלו ושל אניה שניידר, עוד היה בתחילת דרכו, וסבו קיי די ג’יי כמעט אלמוני.

כמה שעות לפני המסיבה הוא התארח באולפן של קול הקמפוס, שאז הייתי העורך הראשי שלה, בתכנית של רועי זקהיים. באותה תקופה זקהיים ואני עפנו מהזן החדש של ההאוס והטכנו שהגיע מברלין והחלטנו להקדיש לו תכנית שלמה בשם “רובוטריקים”. הרגע הזה בהיסטוריה המוזיקלית הפרטית שלי היה מאוד חד וברור. פתאום הכל התחבר: הטכנו של קלן, המינימליזם של וילאלובוס וחדירת ההשפעות הליטיניות על הריתמיקה, הסאונד האנלוגי של חבורת אריאל של באסטרויד, אדה ומיטופי, החזרה של ריצ’י האוטין ומינוס לקדמת הבמה, הנסיקה הפתאומית של גט פיזיקל. מובילי וסבו קיי היו עוד חוליה בשרשרת הנהדרת הזו.

סבו קיי השמיע לנו באולפן כל מיני קטעים שעומדים לצאת במובילי והפך לנו את הצורה. זכורים לי במיוחד אלה:

חצי שעה לתוך התכנית כבר הבנו שהולך להיות ערב משגע, וזה בדיוק מה שקרה. בברזילי הוא ניגן שילוב של מינימליזם עכשווי, האוס עמוק, טכנו דטרויטי וקצת קלאסיקות משיקגו. אבל מה שהיה מיוחד לא היו הבחירות הסגנוניות, אלא הזרימה; פלאודיות שבה כל קטע זורם בטבעיות לזה שאחריו ובונה ממנו שלם גדול, מגובש וחדשני, לפחות עבור הקהל התל אביבי.

היום בלילה זו מבחינתנו החזרה הגנרלית לקראת המסיבה של שבוע הבא. ואין מקום ראוי יותר לארח אותה מאשר הדלי. אם לא רכשתם כרטיסים לג’יימס בלייק, או שסתם אין לכם כוח למסיבה גדולה ומפוצצת, אנחנו ממליצים בחום שתבואו להתחרע איתנו. אין לנו שום כוונה להוריד את הרגל מהגז.

כמה נחמד לגלות שבשלושת הימים בהם ביקר ג’ס אד בתל אביב, הוא ספג מהעיר את הפתיחות המפורסמת של הגברים שחיים בה. כלומר, לא באמת, הוא הגיע ככה מהבית, אבל בראיון טרי שהוא העניק למגזין הדאנס המקוון ליטל וייט אירבאדס, אד מספר בהנאה עד כמה אשתו ג’ניפר היא מוזיקאית מוכשרת ממנו, ואיך הוא יצא מגדרו רק כדי לתת לה הזדמנות כדי להוכיח את עצמה כמפיקה.

התיאור שלו את הרגע שבו שמע צלילים בוקעים מחדרה מזכיר לנו את רגע ההתאהבות של הנסיך ווסטלי בנסיכה באטרקאפ. אד פתח עבור ג’ניפר לייבל חדש, EDJ, ושם הוא משחרר את ההרפתקאות המשותפות של שניהם. המחווה הזו היא לא רומנטיקה חלולה; ג’ניפר מוסיפה להפקות של אד עומק מוזיקלי, שהדיו ניכרים גם באלבום הסולו האחרון והנהדר שהוציא, “ויז’ן דאנס” (איזה שם יפה לתקליט!).

עוד עניין שאד מדבר עליו בראיון ל-LWE הוא על סגירת ה”טייפ” בברלין, מועדון הבית של אד וכנופיית אנדרגראונד קוואליטי בעיר. יש לא מעט קטעים ב”ויז’ן דאנס” שמתייחסים לסגירה של הטייפ, והם אלה שהקנו לו את האווירה המלנכולית והמהורהרת שמאפיינת אותו והופכת אותו מאלבום מכוון ריקודים לפסקול המושלם לנסיעות ליליות וחורפיות. הריליס הבא של אד, “אנדיורנס”, יוקדש כבר כולו למועדון האהוב עליו. לרגל הסגירה אד יערוך מסיבת UQ מטורפת ולצורך הקידום שלה הוא גם הקליט סט מיוחד, שמדגים עד כמה האיש לא רואה אף מפיק דיפ האוס בימינו ממטר (בכלל, שווה לקרוא את כל הראיון).

וזה לא הסט היחיד של אד שעלה בשבוע האחרון לרשת. בשבת הקרובה הוא ינגן בפאבריק ולכבוד המאורע הוא הקליט גם לטובת המועדון הלונדוני סט. אמנם הוא פחות עמוק ומעט יותר אגרסיבי, אבל גם בו אפשר לשמוע את טביעת היד האישית שלו, שנמצאת גם בכל ריליס של UQ. ומי יודע, אולי בקרוב הוא יגיע לכאן שוב.