שבוע אחרי ערב הפתיחה ל”לייטר” בדלי – תודה לכל מי שהגיע. היה לילה מדהים. תודה מיוחדת לכריסטופר ראו על סט שאף אחד לא ראה מגיע, ובכלל על ביקור מרגש ומלא תובנות. הערב הבא של לייטר, אגב, כבר על האש – יממה אחרי ג’אס אד בבריקפיסט, יממה לפני מסיבת הקזינו קוקט האחרונה שתארח את NU (בר25), שבוע לפני לוראנס בבלוק ושבועיים לפני מסיבת יום ההולדת השני של תפוד – עליה עוד נשוב ונדבר לא מעט בזמן הקרוב – שתערך ב-31 במאי בבלוק ותארח את צמד המפיקים האהוב עלינו ג’וג’ו וג’ורדאש ואת מוב די הגרמני. אחד מהדיג’ייז הכי טובים בעולם. בהחלט, ימים שמחים. אם ככה הולך להראות הקיץ שלנו, אולי שווה לחסוך את הכרטיס לברלין.

הערב, בחודשית של בי-קרואו, תמורות והפתעות.

מרקו רזמן, חצי הצמד “לונה סיטי אקספרס” והבעלים של הלייבל Upon You (וגם הרזידנט של הווטרגייט, אם תהיתם) יבעיר הערב את רחבת הבריקפיסט, כשהפעם לא אנחנו אמונים על הפתיחה אלא דיפה ובירי, שגם מנהלים עם רזמן יחסי עבודה וחברות. הוא הראשון שהחתים אותם על רליס (וביננו, רק על זה מגיע לא שאפו לא?). זו הפעם השניה שרזמן מגיע לבריקפיסט, אבל לא ברור כמה אנשים יודעים את זה. הפעם הראשונה התרחשה בדיוק לפני שנתיים, אחרי שהוא ניגן לאירוע פרטי הוא הגיע לנגן לעוד כמה עשרות בודדים מאיתנו במועדון. אז עוד לא ידענו, אבל זה היה המפגש הראשון שלנו עם העורב השחור. הערב הוא חוזר לזירת הפשע, והפעם בצורה מסודרת.

יוני שרוני דיבר השבוע עם רזמן והוציא ממנו רשימה תקליטים חמה שהוא אוהב כרגע במיוחד. יצא שהטקסט הזה נותר מחוץ לגליון העיר השבוע, מה שאומר, רווח נקי שלנו.

הנה הוא:

weRobots – 001_01 – weRobots

weRobots הוא לייבל חדש מפריז. הקונספט בו הוא לעבוד בלי שמות, לא חשוב שם האמן וגם לא שם הקטע, הפוקוס כולו רק על המוזיקה. ברכות על בכורה לא רעה בכלל

Emerson Todd – Inside Out – Upon You Records

זה הרליס ה- 60 בקטלוג שלנו. אני אוהב את הוייב שלו ואת הדרך בה אמרסון משתמש בווקאלז. מת’יאס קאדן עשה לזה גם רמיקס מעולה, ממליץ לכם להשאר קשובים

Douglas Greed feat. Delhia de France – Shiver (Juno6 remix) – Freude Am Tanzen

זה חלק מתוך מארז רמיקסים לאלבום של דאגלס גריד “KRL”. אני אוהב את הפירוש הזה, יש לו גרוב נפלא והוא רוצח על הרחבה

PopSled & Magit Cacoon – Higher Point (Argy Remix) – Be As One

Magit היא הגברת הראשונה של Upon you. פה היא משתפת פעולה עם החבר’ה מ-Popsled . החביב עלי בריליס הזה הוא הרמיקס המהמם של ארגי

Dave Aju – To Be Free – Circus Company

מתוך האלבום החדש של דייב אז’ו “Heilooms” . האמת שאני אוהב את כל האלבום אבל עשר הדקות המוזיקליות האלה הן מסע עם הקול המהפנט של דייב

דיפה ובירי יעלו באזור 23:00 ורזמן אחריהם. ג’יני יסגור את הלילה ובמילק ינגנו ניר גפן ,אופיר פרץ וקרוז קונטרול. כמו בכל אירוע של העורב השחור, מומלץ להגיע לפני הטירוף בכניסה.

***

דונה סאמר מתה. באמר. בת 63. שזה אולי מעט יותר מה-47 של אדם יוך אבל רחוק מה-75 של צ’אק בראון, מלך הגו-גו של וושינגטון די.סי שגם מת אתמול. האזינו היום לעפרי גופר ב”קצה” שיפרד מכל אלו, ינגן מוזיקה חדשה ומצוינת וגם יארח את קוקלטיב 84%Creativity

***

זה אנחנו או שממש המון זמן לא היה כאן סט ראוי לשבת?

האמת, שבדיוק אתמול עדכנו את רשימת הטוגנים (עמוד הבית, מימין, למעלה) ושם תמצאו כמה המלצות חמות למדי של סטים. אבל אם להיות רשמיים, וגם להתחיל את תקופת החגיגות הרשמית של יום ההולדת של תפוד, הנה סט של מוב די. כאמור, אחד מהדי ג’ייז הכי טובים בעולם.

ב-31 במאי הוא ינגן במסיבה שלנו, איזה כיף.

נשיקות

כמו שהבטחנו הכניסה תהיה זולה ויחד איתה תקבלו קוקטייל מרים אווירה. יהיה שיגעון ובואו להגיד שלום.

נשיקות

1.

סט חדש לתפוד שנערך והוקלט באולפני אגוזי במיוחד עבור המדור “עכבר מיקסים”, עליו מנצח ידיד הבלוג יוני שרוני. למיקס מתלווה כתבה בה תוכלו למצוא אותנו מדברים על הליין החדש והנהדר שלנו “לייטר” – שמתחיל מחר בדלי! – ועל כריטוספר ראו שינגן אתנו בשישי, ועל תפוד, ומסיבות וכל השאר.

הנה הלינק לכתבה

אנחנו רוצים להודות ליוני ועכבר העיר על ההזדמנות והבמה, ודי מבסוטים עם הסט שיצא. עידית מקססה את החלק הראשון וניב את השני – כרגיל, כל אחד חושב שהשני עשה עבודה טובה יותר – ואנחנו מקווים שתיהנו.

2.

אנחנו שמחים ונרגשים לבשר שהחל ממחר  גם אנחנו מצטרפים לצוות המובחר של תחנת הרדיו “הקצה”, ומדי 4 שבועות לערך נחליף את עפרי גופר בימי שישי מ-15:00 ועד 17:00 ונשדר גרסה רדיופונית של מה שקורה כאן בבלוג, כלומר העילית של ההאוס והטכנו. ציינו זאת בעבר ונעשה זאת שוב: היוזמה שקוואמי ונדב רביד לקחו על עצמם והוציאו לפועל היא נוה מדבר ברדיו הישראלי ההולך ומדרדר. בדיעבד, טוב עשו בגלגלצ שהורידו את להם התכנית כדי להשמיע עוד קצת לירן דנינו: כך קיבלנו 14 שעות קצה שבועיות במקום 4. אנחנו מצדנו נשתדל לשמור על הסטנדרט הגבוה שהורם שם.

אפרופו הקצה, היום ב-15:00 אצל האח אגוזי, בתכנית המשובחת שלו כמו בכל יום חמישי, יתארחו גדי מזרחי וזאב אייזנברג – וולף+לאמב בשבילכם לקראת הגיג המדובר שלהם הערב בבלוק. אל תפספסו!

3. ואם כבר גדי וזאב, הנה עוד הפתעה שבישלנו עבורכם – מיני פוסט אורח של הברוקלינאים הכי מקובלים בעולם, איתם אנו מנהלים רומן ארוך ימים. לפני כמה שבועות הם כתבו לנו שהם באים (אפילו שכבר ידענו) אז מיד הצענו להם לכתוב פוסט אורח. לשמחתנו, הם נענו בכיף.

מכיוון שעבורנו הם דוגמה מופתית ללמה חשוב להמשיך עם מה שאתה מאמין גם אם זה לוקח את הזמן שזה לוקח, שאלנו אותם מה הם – כשניים שהחיו את הסצינה הגוועת של ניו יורק – מייעצים ליזמים צעירים שמעוניינים להתחיל ולהפיק מסיבות אנדרגראונד. וזה מה שהם ענו:

1. פשוט תעשו את זה. תהיו סובלניים אבל עקביים

2. תעבדו לוקאלי:  ייצגו את השכונה שלכם, החברים שלכם, הסצנה שלכם וכשזה יקרה ותגדלו מתוך העשיה המקומית, רק אז תוכלו להכניס גם אנשים מבחוץ לחגיגה. העולם מתענין יותר בעשיה מקומית שהופכת גלובאלית מאשר עוד ברנד עולמי שמנסה להכיל את כולם.

3. תשתנו ותחדשו כל הזמן. בין אם זה בסאונד, בגישה, ברעיונות. שמרו על מוטיב קבוע של פתיחות וצמיחה. יכול מאד להיות שתאבדו כמה אנשים בדרך, אבל לטווח הרחוק תרוויחו יותר מאלה שיחושו מעורבים ומתעניינים. רק ככה אף אחד לא יוכל לקטלג אתכם באיזו הגדרת סאונד יחידה, משום ששינוי יהיה חלק בלתי נפרד מהוויה שלכם.

4. תשכרו חלל, תזמינו חברים לגור בו או גורו בו אתם בעצמכם, שחררו את הלחץ הפיננסי האישי בכך שתהפכו את הדבר לקבוצתי וכל אגורה שנכנסת תחזירו לקופה הכללית לטובת הדבר הבא. ההשקעה חייבת להיות לטובת ההשקעה הבאה ולא הרווח. אותו יש למדוד ממקום אחר לגמרי.

רשמתם הכל? יופי

אז שיהיה לכולנו סופשבוע משגע. אנחנו מתחילים אותו ממש מהיום.

נשיקות

לקח לכריסטופר ראו בדיוק דקה מהרגע שיצאנו מטרמינל 3 לחניון, להצביע על האוטו הכי מטונף בשורה בבטחה ולומר – זו ההסעה שלי כן? כעבור דקה הוא כבר הכריח אותנו לצלם אותו ליד המכונית, שבאמת לא ראתה סמרטוט חודשים ארוכים, בעוד הוא מבסוט מעל לראש.

כריס – אחד האנשים הכי חמודים, מצחיקים וכיפיים שהכרנו – הגיע אתמול והוא יהיה אתנו  בעיר כמעט שבוע. המסיבה איתו ביום שישי בדלי הולכת להיות לא פחות ממשגעת. כי לא רק שהוא די ג’יי פיצוץ ומפיק עם אוזן נדירה לעומק ומלודיות, הוא גם בעננים מההזדמנות לפנק את תל אביב (עליה שמע לא מעט מהקולגות בהמבורג וברלין) בכל הטובין שהעמיס איתו בתיק התקליטים (ויניל בלבד, אלא מה).

וחוץ מזה, כשאנחנו מוצאים את עצמנו עם חבר חדש, צופים ב-VH1 קלאסיקס ועפים על קליפים מהניינטיז כולל פרשנויות למלתחה של לני קרביץ וקו השיער של פיל קולינס, ברור לנו שמצאנו עוד נפש תאומה.

בשביל לפתוח את הסופ”ש הזה – ואין כמו יום רביעי לפתיחה ראויה של סופ”ש – הנה סט באווירה נינוחה שלו מלפני כמה חודשים. בדלי, אגב, העניינים הולכים להיות מסיבתיים בהרבה. הוא כבר הודיע שהוא בא להרים את האווירה.

בא להרים

אייל תודה רבה וסחטין על היוזמה והביצוע. אלה בדיוק הפעמים שאנחנו באמת ממש שמחים שפתחנו את תפוד.

קבלו אותו:

***

“עיצוב חיי לילה הוא למעשה כמו לעצב תפאורה, תפאורה למחזה שעוד לא נכתב”,

סרז’ בקר, הבעלים של מועדון הבוקס

המשפט הזה פותח את הפרק הראשון באחד הפרויקטים המעניינים ביותר שמגזין “וייס” הפיק בתקופה האחרונה. למי שלא מכיר, “וייס” (vice) הוא מגזין אמריקאי ,שכמו הרבה דברים טובים באמריקה נולד בקנדה. המגזין החל את דרכו  בשנות ה-90 כשהוא מתמקד באופנת רחוב (למשל המדור “עשה ואל תעשה” שביקר באכזריות לבוש של בליינים היה למדור פולחן), תרבות שוליים ואמנות ועם הזמן התפתח והחל לעסוק בנושאי חדשות רציניים יותר תוך אימוץ האסתטיקה הפאנקית של עשה זאת בעצמך ועיתונות גונזו, שבה המסקר הופך לחלק אינטגרלי מהעלילה.

הסיפורים שהביאו ב”וייס” היו אלה שנשמטו מהמהדורות המרכזיות ומערוצי החדשות דוגמת סי.אן.אן. בעזרת מצלמה משוטטת ועיתונאים אמיצים וסקרנים הם הפיקו כתבות בהן הם קונים נשק גרעיני בשוק השחור של קאבול, רודפים אחרי חיות רדיואקטיביות בצ’רנוביל, גולשים בסקייטבורד בפארק שבנו חיזבאללה בדרום לבנון, עוקבים אחרי לוחמי גרילה בליבריה, מתלווים לשבטים הנטבחים בדרפור ומטפחים את להקת הרוק הכבד היחידה בבגדד.

בשנת 2007, אחרי שנמאס להם להפיק מגזין בגודל ספר בכל חודש, העורכים הצהירו שמעכשיו יתחילו לעסוק במגזין בכל נושא שמעניין אותם. ההחלטה הזו הובילה לפיצוץ של תכנים שמעבר למלחמות, תרבויות מקומיות וחדשות הם סיקרו גם סמים, סקס, מוזיקה, צילום, קומיקס ונושאים נוספים תחת מטריה כוללת אחת. הם אפילו התרחבו, הקימו לייבל עצמאי (בו חתומים, בין היתר, הבלאק ליפס) וכיום גם מפיקים סרטים ותכנים טלוויזיוניים יחד עם תותחים כמו ספייק ג’ונז, טרי ריצ’רדסון, ריצ’רד קרן ועוד. וגם שטויות.

במקביל להתפוצצות תכני הווידאו ברשת, “וייס” העלו אתר בו הם מפיחים חיים בכל הנושאים שהוזכרו קודם, בין אם בעצמם ובין אם כחלק משיתופי פעולה. וכאן אנחנו מתחברים למשפט הפותח את הפוסט: לאחרונה הרימו “וייס” ביחד עם היינקן פרויקט שמטרתו לתכנן את מועדון הלילה של העתיד. לצורך המטרה הזו, הם כינסו קבוצת מעצבים צעירים מכל מני דיסציפלינות שונות (עיצוב פנים,גרפיקה, מעצב אווירה , אופנה, מעצבי אנימציה ותנועה)  ושחררו אותם לחופשי.

הסדרה מלווה את הקבוצה בתהליכי החשיבה, התכנון של מועדון הלילה העתידני וחושפת אותנו למה שעומד מאחורי עיצוב החוויה, הרעיונות והתחושות של האנשים שמספקים לנו את המקום לשכוח מהתסכולים שלנו, לפחות לפרק הזמן שנשהה שם.

תוך כדי התהליך היצירתי , התוכנית מדריכה את המעצבים על ידי שיבוץ של מונולוגים של בעלי תפקידים רבים בחיי הלילה; החל מבעלי המועדונים הגדולים והמיוחדים ביותר בעבר ובהווה, מעצבי מועדונים, יח”צנים ודיויד ברן אחד. כל אלה חושפים אותנו למחשבה הרבה שעומדת מאחורי מועדון; מההזמנה למסיבה (קפסולה שמתמוססת במים וממנה יוצאת ההזמנה) דרך הכניסה למועדון (מאחורי מטבח של מסעדה), התפאורה (בר בשירותים) ועד, כמובן, למוזיקה. זו תצוגת תכלית של התפיסה לפיה מועדון לילה הוא הרבה יותר מרק חלל בו מבלים בשעות מאוחרות, אלא מקום לתת לאנשים לבטא את עצמם, להרגיש נוח עם עצמם ולשחרר את כל המעצורים.

מה שיפה בפרויקט הזה – מעבר לעובדה שניתנת לנו הזדמנות להיות עדים לתהליך היצירתי של המעצבים שהוא תמיד דבר מעורר השראה – הוא שיש כאן הזדמנות לחוות ממקור ראשון מה הוא בעצם הדבר הזה שגורם לנו לרעוד מהתרגשות כשאנחנו בתור למקום חדש; או מה גורם לנו להרגיש כל כך בנוח כשאנחנו נכנסים למקום האהוב עלינו ואולי אפילו להסתכל על המועדונים שלנו בצורה קצת שונה.

הפרויקט של “וייס” גורם לך גם להסתכל אחרת על המקומות חסרי הייחוד שנראים כמו וריאציות שונות של אותו רעיון. במקביל הוא גם גורם, לי לפחות, להעריך את הדברים הקטנים בחללים שכן הושקעה בהם המחשבה. כך למשל הניאון הכיתוב DISCO בגרם המדרגות שמוביל לברייקפסט (אפילו הירידה החדה עצמה מעוררת), הקשת בשסק כשעוברים מהחדר המרכזי (עם העמדה) לאזור הספות, מכונות משחקי הווידאו בבלוק ועוד הרבה דברים קטנים (וגדולים). שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אומר שנתחיל לפלוש לבתי כנסת ונרים סאונדסיסטם בעזרת נשים (למרות שזה יכול להיות מגניב), אבל יש המון דברים שאנחנו יכולים ליישם אצלנו. בשביל זה, כמו שהבנתם, תצטרכו לראות את הסדרה.

אני משאיר אתכם עם שתי שאלות והייתי שמח אם תשתפו אותנו.

מה הדבר הקטן שאתם אוהבים במועדון פה בארץ?

מה הייתם רוצים לראות שאין ?

כאן תמצאו את הפרק הראשון בסדרה

באמת שחשבתי שהוא יצא מזה. משהו באופטימיות שהוא שידר עם יציאת “הוט סוס קומיטי 2″ – הדיאלוג הכנה עם המעריצים, העבודה הרב תחומית שלא הפסיקה – גרמו לי להאמין שהחלק הרע הזה מאחורינו, שאת המחלה אפשר לנצח, שהביסטי בויז יהיו איתי תמיד. כי זה מה שהם היו באמת, הם היו איתי תמיד.

לכל אחד יש את רגע הביסטי שלו. את השניה בה האסימון נופל, את היום בו אתה מבין שהעולם מתחלק לשניים – לאנשים הקולים ולאלה שלא. ומאותו רגע אתה עסוק בלהבין איך אתה יכול להיות חלק מהקבוצה הראשונה. מה הסוד, מאיפה הוא מגיע ואיך מתמללים אותו ליום יום הפרטי שלך.

בצהרי שישי, שעה שהפיד שלי הפך עצוב מרגע לרגע, שיחזרתי את רגעי הביסטי הגדולים שלי.

הפעם הראשונה -

אני בת 12 וחצי ורק עברתי ללמוד בחטיבת הביניים. יקחו כמה חודשים עד שאבסס מחדש את מעמדי כמלכת מצעדי הפיזמונים של בית הספר, ובדיוק שזה קורה, מגיע לכיתה תלמיד חדש. רן בוייאנובר. הוא חזר עם המשפחה מ”שליחות” בארה”ב. עם כובע קסקט, ליוויס 501 ואוסף קסטות שלא ראה את שלי ממטר. לעזזאל, אפילו הברזלים בשיניים שלו היו עם גומיות צבעוניות.

את “licence to ill” הוא נתן לי במתנה ובצד השני הוא הקליט לי את  Raising Hell של ראן די.אם.סי. ושום דבר לא נשאר כמו שהוא היה אחרי. הביסטיז של 86 היו משוגעים של ממש וכל כך מגניבים. אני זוכרת שהכתבות במעריב לנוער על ההתפרעויות שלהם בבתי המלון, הבחורות הערומות על הבמה, הבלאגנים והמסיבות הטריפו לי את הדימיון. הם היו החברים המופרעים הכי טובים שלא מצאתי ברעננה, והם נשארו כאלה ב-25 השנה (כמעט) שחלפו מאז.

הפעם השניה -

1992 ואני בת 16 וחצי וחלק ניכר מהשבוע אני מעבירה בתל אביב לצרכי עבודת גמר. כאן המקום להודות – וללא טיפה של בושה – של”פולז בוטיק” התוודעתי רק בדיעבד. משום שבין הפעם הראשונה עם הביסטיז לפעם השניה, ביזבזתי כמה שנים בלהיות טינאייג’רית שאוהבת את הסמית’ס והקיור. “פולז” נחשב האלבום המוזיקלי, פורץ הדרך והחשוב ביותר של הביסטיז. אבל אני הייתי צעירה מכדי להבין את זה ועם תודעת גרוב לא מספיק מפותחת.

כשהתקופה הזו חלפה, והמוזיקה שאהבתי הפכה מסיבתית, שמחה ואלקטרונית (או במילים אחרות – מנצ’סטר), הגיע הפעם השנייה. זה קרה ב”וונדיז”. רשת ההמבורגרים המרובעים שלשניה וחצי פתחה כמה סניפים בישראל, וכאילו נתנה פייט לבורגר-ראנץ’ (אבל לא באמת). חוץ מברז קטצ’ופ מהפכני, בסניפי “וונדיז” יכולתם לצפות ב-MTV – פריסת הכבלים במדינה היתה ממש בחיתולים – וזה בדיוק מה שעשיתי ביום ההוא.

אני לא יודעת אם הרגע הזה היה יכול לקרות כפי שהוא קרה אם היו יותר לקוחות בסניף (השומם) או אם הבחור שעבד בקופה היה פוץ שומר נהלים, אבל מה שבטוח זה שכשהקליפ של “So What’cha Want” התחיל לנגן, קמתי לכיוונו, ביקשתי את השלט על מנת להגביר את הווליום ו-3 דקות אחר כך התפוצץ לי המוח.

לכל אחד יש את רגעי הביסטי בויז שלו. והאמת שאלה שציינתי הם רק שניים ממליון. אין באמת סיבה לא לספר על כתבה במלודי מייקר מ-1992 שליוותה אותם יום שלם בניו יורק ושממנה לקחתי לחיים את המשפט “אסור לסמוך על אנשים שלא יכולים להנות מג’יימס בראון”, או על החזרה ל”פולז בוטיק” אחרי שכבר גדלתי, או על ההופעה הכפולה שלהם בתל אביב ועל זה שהייתי בשני הימים (אגב ניב הוא האדם היחידי שאני מכירה, למעט קוואמי, שגם הלך לשתי ההופעות), או על זה שאספתי את המגזין של “גרנד רויאל” (שבעצמו נקרא ככה), ושהיתה לי חולצה של “אקס גירל” לייבל הבגדים שקים גורדון פתחה בהשראתם, או על הלאשס ג’קסון שראיתי ברדינג 93 או על ריק רובין, ספייק ג’ונס, או הדאסט בראדרז, או על זה שבספטמבר 11 הם האנשים היחידים שחששתי לחייהם או על מטאל, פסיכדליה וסימפולים.

דבר אחד בטוח – הביסטי בויז היו שם בשבילי מסיבה ברורה לגמרי. הם התוו עבורי את המסיבתיות כדרך חיים והפכו את הבלאגן לערך עליון. הם קבעו שהחגיגה לא נגמרת עד שאחרון האורחים מתעלף בקיא של עצמו באמבטייה.

אני לא רוצה להשתמש בקלישאת “לחמו על זכותינו לשמוח”, כי עשו את זה מספיק בסופ”ש. מה גם שאני לא חושבת שהביסטיז נלחמו באף אחד; מלכתחילה הם לא שמו על החוקים זין קצוץ. ולכן בסוף היום – ממני – הם מקבלים תודה בעיקר על זה. אף אחד לא לימד אותי לעשות את זה יותר טוב מהם.

רסט אין פיס אדם יאוך. היה מדהים

אפראט של היום הוא אמן הרבה יותר משוכלל. האלבום האחרון שלו “דווילז ווק”, היה אחד המרשימים שיצאו בשנה שעברה והוציא אותו מהנישה הטכנואידית. הוא יצא במיוט, חברת התקליטים של דפש מוד וניק קייב, והתאים את עצמו לקטלוג של הלייבל עם שירים של ממש ואווירת פופ חלומי פסקולית ומרחפת. אנחנו מודים שאין לנו מושג אמיתי איך הוא יישמע הלילה – הפעם האחרונה שששמענו אותו היתה בסונאר ביחד עם מודסלקטור תחת הגג של מודראט -  אבל אנחנו משוכנעים שיהיה מעניין.

נשיקות

עוד על אפראט תוכלו למצוא בתכנית של אמיר אגוזי ברדיו הקצה מאתמול.

מעין מספרת שבקטעים החדשים שהיא בחרה “יש משהו דארק, ואפילו קצת נאסטי”, ועל הקטעים הישנים היא מספרת ש”הסאונד ההיפנוטי תמיד משך אותי. אם מוסיפים לזה כמה סטיות וקצת דיבור מלוכלך, זה הופך את כל החוויה לאישית ואינטימית. בעצם כל הקטע הוא ירידה למצולות בשביל התעלות הרוח ואמנים כמו לוסול יודעים איך להכות את המסמר הזה הישר לתוך הקרקפת.

קטעים עכשוויים:

השפעות:

***

ביום שישי הבא, ה-11 במאי, נתחיל עם לייטר, סדרת מסיבות חדשה בשיתוף הסנדביצי’ה-בר-מיני-מועדון Deli. מסיבות באווירה אפטרית מחופפת שמטרתן הוא להביא את הסאונד של העכשיו לתל אביב, מבלי לשחוט לכם את הכיס או לאכול לכם את הראש.

את ספתח יעשה המפיק והדי ג’יי המדליק כריסטופר ראו, עליו שמנו עין בדיוק לפני שנה (קלטו את התאריך בהיפרלינק!), ושכבר עכשיו מג’עג’ע את הרחבה של הפנורמה בר. מכיוון שהבטחנו לא לאכול את הראש, הכנו עבורכם את ההכנה המושלמת למסיבה: עידית הקליטה מיני-מיקס שכולו בנוי מחומרים של ראו. זו מוזיקה ללא תאריך תפוגה, שסוחבת למעלה ולמטה, אבל בעיקר – מאוחר יותר.

הנה הלינק לאיוונט והנה הפאן פייג’ של סדרת המסיבות. לייקקו אותנו.

נשיקות

***

מגזין xlr8r המעולה פירגן לפולאר פייר – נדב רביד ומלכיאל גרוסמן – אייטם נהדר שכולל הורדה חינמית למיקס שעשו ג’וג’ו וג’ורדאש ל”פאנטזי לאב” מתוך הרליס של “היפ שייקינג מאמא”. “היפ”, הוא הרליס האחרון לבית בוטניקה והקטע הכי תפודי בקטלוג הלייבל של נדב ואגוזי. עוד לפני שהודפס על ויניל ריחני, הוא כיכב בבלוג הזה כ”הוט פוטייטו”, ועכשיו הוא זמין לקניה בכל חנויות התקליטים הנחשבות בפורמט פיזי. הנה האייטם והנה הרליס עצמו להאזנה:

***

אביחי פרטוק, הפטרון הרשמי של הבלוג הזה ואחד הדי ג’ייז הכי טובים בארץ, בסט אורח וראיון לבלוג Roof.fm, שמנוהל ונערך ע”י בחור בשם ביורן שיפנר שגם כותב ברזידנט אדוויזור וגם ביקר (בפעם השניה) לא מזמן בעיר וערך לא מעט ראיונות מסביב לטובת כתבה מקיפה על הסצנה בתל אביבית ל-RA. בעוד שכל מי שרואיין לכתבה הזו, עדיין מחכה לתוצאה, האייטם עם פרטוק עלה אתמול והוא כולל די ג’יי סט משגע שפרטוק ערך במיוחד לדבר. הנה האייטם והנה הסט של פרטוק להאזנה:

***

אנחנו לא יודעים מה איתכם, אבל מאז שעלתה תחנת הרדיו של “הקצה” לרשת, צריכת המוזיקה שלנו בפורמט ה”ישן” והטוב – כלומר הרדיופוני – קבלה תפנית מבורכת. למעשה, רק אחרי שחזרו נדב וקוואמי לשדר ואיתם צי השדרנים המצוינים שמאכלס את לוח השידורים השבועי, הבנו עד כמה רדיו ישראלי מעודכן, מחנך ופותח ראש היה חסר בחיים שלנו. אחת ההפתעות הכי גדולות היא דווקא התכנית של יואב קוטנר – כן, קוטנר. האיש הקטן וגו – בה הוא מרשה לעצמו לנגן את כל מה שהוא לא ינגן בתכנית הקבועה שלו בגל”צ. לפני כשבועיים הוא ערך תכנית שהתרכזה בלהקת “קאן” כולל קטעים עלומים של תומאס ליר. לנו נפלה הלסת מהתוצאה. הנה הלינק להאזנה החוזרת דרך איי-קאסט.

חוץ מקוטנר קצרה היריעה מלהכיל את התכניות המעולות שכבר שמענו ב”קצה”, אבל משום שזה פוסט פירגון ליוצרים מקומיים, נמליץ במיוחד על התכנית האחרונה של עפרי גופר שאירח הפעם את ניב ארזי מרד אקסס, עם חומרים ישנים וחדשים של האקססים, מפיקי ההאוס הכי טובים שפועלים כרגע בתל אביב. ומלבד מוזיקה מקורית, ארזי נתן גם די ג’יי סט מהחלומות. רמה הכי גבוהה. התכנית נמצאת עד יום שישי הקרוב מרשימת התכניות אונדימנד באתר הקצה.

ועוד קצת הקצה והתכנית של עפרי – שבוע שעבר הוא אירח את טאלנט הבית יותם אבני שבעצמו חוגג עם קטע שלו באוסף חדש של אושלנדה מבית דיפקטד. את התכנית עם יותם תוכלו למצוא כאן ואת האוסף לקנות מכאן

***

ולסיום, המובן מאליו, כל הדברים הטובים האלה קורים בדיוק בשבוע בו גיא גרבר ומעיין נידם מגיעים לתקלוט בבלוק (ביום חמישי). על שני אלה שפכנו מספיק לאגר בחיים שלנו, מה גם שההצלחה שלהם מדברת בפני עצמה.

נשיקות

אחרי שניקינו את הסוגיה הזו מהשולחן, נגיע למסיבה של מחר – של ניוז והמרגוזה בר בתחנה המרכזית החדשה – בה ניב ואגוז יתקלטו גב אל גב לפני סול קלאפ (בנוסף לצוות מנצח שכולל את אורון, אוריה ורד אקסס), כשבחדר השני ינגן מוסקה, נציג בכיר מסצינת הבסים הבריטית (יחד עם יוגו, וולטר וקיסלוק).

סול קלאפ הם בחירה נהדרת ליום העצמאות, בדומה לבחירה המדויקת באופטימו לפורים. צמד שהשורשים שלו נטועים עמוק בפופ מצעדים מהניינטיז – הרבה אר אנ’ בי והיפ הופ – והטמיע אותם בתוך מוזיקת ריקודים עכשווית. ביחד עם וולף & לאמב, שיגיעו לכאן בעוד שבועיים, הם שחררו מקל שהיה תקוע עמוק בתחת של הקלאברים האמריקאים והכניסו רוח קרירה, מרעננת ומשועשעת לדאנס. אלא שבעוד שזאב וגדי ביצעו את המהלכים שלהם מניו יורק, סול קלאפ פעלו בבוסטון, שזו עיר כל כך משעממת, שלידה רחובות היא מעצמה תרבותית. מה שאומר שכל הקיום שלהם הוא נס אחד גדול.

מה שנחמד אצל סול קלאפ, הוא שהלהיטיות שלהם – והם מנגנים הרבה מאוד להיטים משנות התשעים לצד האוס עדכני – היא נונשלנטית ובטוב טעם. היא משתלבת היטב בהפקות מקוריות, רמיקסים ואדיטים מיוחדים שלהם ושל החונטה שמסביבם (וולף & לאמב, דניז קרטל, ארט דיפרטמנט, טאנר רוס וחבורתם), שגם הן מלאות בווקאלז ומתרחקות מהניכור הסטנדרטי. במלים אחרות, יהיה אחלה כיף.
חוץ מזה שווה לכם לבדוק את האלבום החדש של סול קלאפ. הוא מפתיע, מגוון ופופי כאילו נכתב והופק במיוחד כדי לשמש פסקול לנסיעה בעיר.