מצדיעים לתכניות שהביאונו עד הלום

חדש, חדיש ומחודש
200 שבועות בראש המצעד, כניסה ישירה אל חמשת הגדולים, מין המכבש, דיסקוטיל! מקום ראשון! בריטניה! טוני פיין, ים, סוסים ורשת ג’. שנות השמונים היו השנים של הפופ ושל שוש עטרי ב”חדש חדיש ומחודש”, הרצועה היומית והכה מעודכנת של רשת ג’ – רשת ג’ האמיתית של פעם, ולא הנפיחה הלבנטינית שמוצאים היום על הסקאלה. שמענו פעם מישהו אומר שהיכולת לכתוב המנוני פופ מושלמים אבדה בתחילת הניינטיז. אנחנו לא קונים את זה, פופ מושלם יש גם היום, ולא מעט. מה שאי אפשר לומר על קיומה של תחנת רדיו ממלכתית, כייפית ועם היד על הדופק בישראל.

בר”ד
לפני שכתב את “רמזור” והצטרף ל”מחוברים” היה רן שריג מהדמויות הפעילות בסצינה האלקטרונית הישראלית. היה לו מדור מצוין בזמן תל אביב, הוא כתב ביקורות ל”גלריה” והיה הבוס של הלייבל קסבה רקורדס, שבין השאר הוציאו את האוסף המקומי המצוין “סטאף” ואת “הפה והטלפיים בחלל”. חוץ מזה, כשנדב רביד עזב את מפעלות של”ג ברדיו תל אביב לטובת הקמת “הקצה” הוא השאיר אחריו את רן כיורש. בר”ד – בין הריקוד לדמעות – היתה תכנית קאלט במובן הכי בסיסי: אחרי שעברה משישי בערב – הזמן האידיאלי עבורה – לרביעי בחצות, היא החלה נפרמת מדי שבוע; אף פעם לא ידעת אם המגיש יגיע, כמה שעות הוא ישדר, כמה מתוכן יהיו הגיגים וכמה מוסיקה, ואיך היא בכלל תישמע. כשכל המשתנים הללו היו מתחברים, בר”ד היתה אפטר פארטי מושלם ללא מסיבה לפניה.

של”ג
ואם כבר הזכרנו משקעים, אי אפשר בלי התכנית אליה חזר יקיר תפו”ד נדב רביד מחו”ל – שעתיים (או שישי) ללא גבולות ברדיו תל אביב. של”ג חיברה בין Fאנק וסול ישן, דראם אנ’ בייס, היפ הופ, ברייקביט, ביג ביט – אז זה היה באופנה – האוס, דיסקו, טכנו ואלקטרוניקה אבסטרקטית, בעריכה הקולחת של נדב ועם ההגשה מפוצצת האנדרסטייטמנט (משפט אופייני, על רקע “The Message” של גראנדמאסטר פלאש: “מי שהשיר הזה לא נמצא באבות המזון שלו, צריך לעשות בדק בית קטן”). של”ג מאוחר יותר הפכה מתכנית רדיו גם לליין מסיבות, שנמשך כמה שנים טובות ולקח את הגיוון המובנה של התכנית אל רחבת הריקודים הגשמית.

עסק שחור
במשך שנים היא היתה עלה התאנה היחיד של גלגלצ בתקופה הכי חשוכה שלו והיתה גם האנטיתזה לכל הפלייליסט המוכר והקרייניות המלחששות – צרחות, שיגועים ומוזיקה שמרימה את האווירה. ספק אם ההיפ הופ היה כל כך גדול בישראל אלמלא לירון וקוואמי הפכו אותו לכזו חגיגה מדי שבוע.

בטרייה
פעם שנייה נדב רביד, פעם ראשונה מלכיאל גרוסמן – ושניהם לא בפעם האחרונה במצעד הזה. הצמד שברבות השנים הפך לפולאר-פייר החזיק את תכנית המצעדים, ההיפ הופ והדאנס היומית של גלי צה”ל – אתם יכולים בכלל להאמין שהיה דבר כזה? – ועשה עבודת קודש. מדי צהריים היינו מקבלים מנה מדויקת של האוס ניו יורקי (“ביוטיפול פיפל” של ברברה טאקר היה להיט ענק שם), פופ בריטי (“גירלז  אנד בויז” של בלר) וכל מה ששווה ביניהם. זו כמובן לא היתה רק המוזיקה, אלא גם הגישה המשועשעת של נדב ומלכיאל – עופר שלח ושימי ריגר של הדאנס – שלפעמים העדיפה את הדאחקה על שיר טוב – ואיזה הסבר בדיוק יש למי שמשמיע שיר של קולה שייקר, אם לא כדי לעלות עליו בפזמון ולשיר “ג’אייף ג’אייף”, או להתלוות לנטשה אטלס וטראנס גלובאל אנדרגראונד עם “נגמרו הפיצוחים”? – וטוב שכך. “בטריה” היתה כל מה שחסר היום בתכניות הצהריים בישראל. היא היתה מצחיקה, קומניקטיבית וחשובה ברמת האינפורמציה והייחוד שהיא סיפקה, מבלי להתחנף לשנייה לקהל שלה בטריקים זולים.

ציפורי לילה עם יעקב גלעד / לא רוצים לישון עם אמיר אשר
היה רגע אחד בו הפסקנו לישון בימי חמישי בלילה. ולא כי היינו מבלים אותם בהופעה או מסיבה, זה קרה שניה וחצי מאוחר יותר, אלא משום כפולת רדיו מדהימה; ציפורי לילה עם יעקב גלעד ולאחריה שלוש שעות של “לא רוצים לישון” עם אמיר אשר. גלעד, מלבד היותו אושייה מוזיקלית משפיעה ברוק הישראלי, ניחן בטעם של מיליון דולר שנע בין האינדי והאלטרנטיב של תחילת שנות ה-90 דרך גותיקה, רוק ואוונגרד מהעשורים הקודמים ועד הנגיעות הכי מדויקות ורגישות בפופ  – תמצאו לנו היום מישהו שסוגר תכנית עם ” Your Funny Uncle ” של הפט שופ בויז – ובמוזיקה האלקטרונית הנכונה. אשר, מאידך, היה זונח את הפרסונה הצבעונית שלו של שעות אחר הצהריים ושוקע לשידור רדיופוני בנימה שקטה, אישית ואינטימית. האמת, שלפרקים אינטימית מידי – מישהו זוכר את פרשיית זוג הנאהבים שהוא העלה לשידור באמצע האקט? אנחנו זוכרים. אבל לא כמו שאנחנו זוכרים מה זה לשמוע את קילינג ג’וק בעשרה לחמש בבוקר.

הפסקת עשר-כל תכניות קוטנר
מה תהיה הרשימה הזו שווה בלי המחנכים הגדולים שרון מולדבי, מיכל ניב ויואב קוטנר? האנשים שהמציאו את המנדט הגלצניקי, שהפך את המחאה לקיצוץ “הקצה” ללגיטימית ומתבקשת. הקריאות הרביזיוניסטיות שעושים כיום לתקופת הזוהר – או החושך – של גלי צה”ל בשנות השמונים ומפנות טענות כלפי ההתעלמות שלה מדאנס הן אמנם מעניינות וחשובות, אבל הן גם מגמדות את ההישג שבו משטרת טעם מצומצמת הצליחה להכתיב טוב טעם – גם אם בעל קריטיריונים בעייתיים לפעמים – לדור שלם. תראו, אנחנו לא חסידים גדולים של באוהאוס וטוקסידו מון, ובכל זאת את התכניות של מיכל ניב וקוטנר אי אפשר היה לפספס; הן אלו שלימדו אותנו בזמן אמת על ניק קייב, הקיור, סוניק יות’, הביסטי בויז, פאבליק אנמי, נירוונה, פרימוס ומיניסטרי. וזה משהו ששום תיאוריה לא יכולה להתעלם ממנו.

זה קורה
“זה קורה” התחילה כתכנית שבועית (ימי רביעי) בצה”ל 2 ועם הזמן קיבלה משבצת יומית, עד שלוח השידורים עבר שיפוץ והיא התגלגלה להיות “בטריה”. אמיר אשר ומאוחר יותר נדב רביד (שזוכה על ההופעה השלישית במצעד בגלידה בטעם תפוח אדמה מוקרם)  נתנו בדיוק את הטוויסט המתחכם והמתבקש שיבדיל אותם מהעברית הצחה של עטרי ז”ל  – עם עוזי פרויס בתפקיד טוני פיין – ומיסדו את אחת התכניות הכי פחות ציניות של גלי צה”ל באותן שנים.

מסיבת ריקודים עם איתן תבור ומלכיאל גרוסמן
לאמריקאים היה את רון הארדי, ההוט מיקס פייב, רייל רוד שואו ו-WBMX . לבריטים את קיס אף אם, פיט טונג, האסנשל מיקס ותחנות הרדיו הפירטיות של לונדון, לצרפתים את רדיו נובה, ולנו – לנו היתה “מסיבת הריקודים” של מלכיאל גרוסמן ואיתן תבור. ללא סייג, תכנית הרדיו המשפיעה והחשובה ביותר עבורינו, וארבע השעות השבועיות של צה”ל 2 שהפכו אותנו מאספני מוזיקה לקלאברים. מאנשים של הופעות, לרקדנים. גרוסמן ותבור עשו היסטוריה. לא רק משום שהביאו אל הרדיו הישראלי את ה -FEEL  של רחבות הריקודים, אלא מכיוון במשך ארבע שעות הם הפכו את הרדיו למסיבה שלמה: פתחו בשעה של היפ הופ, המשיכו בעוד שתיים של האוס וסיימו עם צ’יל אאוט. בזכותם למדנו את ההבדל בין טרייבל לפרוגרסיב, בין ניו יורק לשיקאגו, בין גראג’ לדיפ האוס. בארבע השעות האלה הכרנו את האורב, ג’אם אנד ספון, סוון וואט ואנדרוורלד. איתם חגגנו את הימים הראשונים של תרבות הדאנס בתל אביב – במסיבות בשפך הירקון ואלנבי 56 – ורק לאחר שכבר ירדה, וצה”ל 2 הפכה לגלגל”צ, וסופי השבוע הפכו לרגועים, הבנו שהיינו חלק מהיסטוריה. קטנה, מקומית, עם מעט מידי תהודה על התרבות הישראלית, אבל לעזאזאל – היסטוריה.

***

התפו”דים עולים לשידור הערב, ברדיו תדר 23:00 עד 01:00. בואו גם לשתות בירה

נשיקות!

]]> http://www.tapud.co.il/archives/947/feed 36 http://www.tapud.co.il/archives/905 http://www.tapud.co.il/archives/905#comments Fri, 25 Jun 2010 09:33:41 +0000 tapud http://www.tapud.co.il/?p=905 השבוע האחרון עמד בסימן אווריריות. מינימום תנועה, מקסימום בריזה איפה ומתי שרק אפשר. בזמן שבחוץ מישהו העביר את כפתור הלחות למקסימום, בסלון של התפו”דים המזגן מסונכרן למאוורר, הרגליים על השולחן והמוזיקה שמלווה את את האופרציה המורכבת הזו, מתאפיינת בעיקר בחוסר יכולת לקחת את עצמה ברצינות יתרה. כזה הוא הקיץ התל אביבי, הוא מחייב אותך להיות קצת יותר טיפש מהרגיל.
בסה”כ אנחנו מקבלים את הלך הרוח הזה בהבנה ומנסים לנצל את זמן האיכות שלנו עם המזגן והמחשב לטובת הפעיליות הראויה ביותר למצב – קניות. כלומר, קניות דיגיטאליות. כלומר – חפירות בביטפורט/בומקאט/ג’ונו והאבסת הקרייטים הבתוליים בספריית הטרקטור שלנו.
אז כן, עברנו לנגן עם טרקטור. אחרי 5 שנים עם סראטו בהן כל תפיסת התקלוט שלנו השתנתה מהיסוד, אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופת הסתגלות מחודשת. כשהיא תסתיים – לא בעוד הרבה זמן – נפתח כאן את הדיון מולכם. סראטו או טרקטור, בעד ונגד.
עד אז אנחנו מתאמנים. וכשאנחנו לא מתאמנים, אנחנו קונים מוזיקה. וכשאנחנו קונים מוזיקה, אנחנו אנשים שמחים שאוהבים את החיים. לפחות עד הרגע בו אנחנו מקשיבים לכל הקטעים שזה עתה נרכשו, ומגלים לפחות קטע אחד שלא לגמרי ברור מה הוא עושה פה. ואם זה לא מספיק, הרי שבזמן העידכון של הספרייה, יתגלה גם הקטע שכבר קנינו לפני כמה שבועות. בשני עותקים, בפורמט wave, של אותו רמיקס. וזה לא כאילו מדובר בעותק וניל שאפשר לשמור ליום סגריר בו התקליט המקורי ישחק. הו לא. זה המחיר שמשלמים על הקלות הבלתי נסבלת של העידן הדיגיטאלי, שמחייב אותך לפעמים להרגיש טיפש אפילו יותר מהקיץ שבחוץ.

ובכ”ז, היתה לנו רכישה מאד מוצלחת בסיבוב האחרון בביטפורט. הנה כמה קטעים מתוכה:

ג’יימס טיג’ עם “Late Blooming” מתוך אלבום יפה בשם Evening Harvest, שיצא בסוף מאי ב”ריקידס” של מאט אדוארדס. טיג’ הוא די ג’יי/מפיק קנדי, שגם קנה לעצמו שם בברלין והסביבה. זהו אלבום הבכורה שלו והוא מלא בדיפ האוס מלודי ויפה, נגיעות נכונות של ג’אז ואפילו שיתוף פעולה עם דופ, האהובים עלינו במיוחד. הקטע הזה גם מתכתב עם הפופ והמלודיות של ג’וניור בויז. לא באמת צריך להסביר למה אנחנו מתים על הג’וניור בויז נכון?

הקטע הזה של מרסלו נאפולטנו הוא אולי כבר לא כזה חדש, אבל במסגרת אותה קניה גילחנו מדף וחצי מהקטלוג של “יור”, הלייבל של אנדי ואז הגרמני, שביקר כאן במסיבה של פאקטוק באזור פברואר. הנה עוד משהו שרכשנו:

הקטע האחרון שנחשוף מסל הקניות (בכ”ז, צריך להשאיר כמה ביצים לעצמינו) עלול למצוא את עצמו תוך זמן די קצר במצעד להיטי הקיץ שלנו. מדובר ברמיקס רותח של שאטו פלייט למנו לה ת’ו (במקור מאירלנד והיום עבר לאיזה כפר ליד ברלין). הדבר הזה יצא באינטרנג’יונל, של פרינס ת’ומאס, אבל לשמחתינו מתרחק מהחד גוניות המעייפת של הנו-דיסקו המאופיין עם הלייבל למקמות מחוספסים בהרבה.

***

ויש גם סט לשבת.

זכרונות מתוקים מסונאר

חצי מהאנשים שאנחנו מכירים בילו בסופ”ש הקודם בברצלונה במסגרת פסטיבל סונאר. לא מאשימים אותם, כידוע מדובר באחד מהאירועים המוזיקלים הכי חמים ואיכותיים שיש. חוץ מזה, שאנחנו היינו שם בשנה שעברה, אז אנחנו הכי מפרגנים.
סט השבת שלנו מגיע מבית מובילי, הלייבל החשוב כ”כ של אנה שניידר ורלף קולמן. לא מזמן נחשפנו לסדרת הפוסדקאסטים שלהם באי טיונז. ואם לא יצא לכם, אז לגמרי הגיע הזמן. הפרק שבחרנו  מהסדרה בחסות הצמד pan-pot ובאוירת המסיבות המעולות של הפסטיבל. שעה וקצת של האוס ומנימל מהודק, מעודכן וממש (אבל ממש) מצוין.

mobilee podcast 008 – Pan-Pot – Day and Night by Mobilee records

***

רגע לפני השבת אנחנו רוצים לברך את וולטר, טבק, חרגול וכל החבורה הטובה שאחראית למיזם הכי מדובר בסצנה – רדיו תדר. למי שלא בלופ מדובר בתחנת רדיו-אינטרנט חדשה, שתשדר בארבעת חודשי הקיץ תכניות מוזיקליות מבית היוצר של מיטב בני ובנות העיר.
גם לנו, התפו”דים, הולכת להיות תכנית דו שבועית של האוס, טכנו ותפוחי אדמה.
אז אנחנו רוצים לומר קודם כל תודה, ושאנחנו מתרגשים, לא רק כי אנחנו ילדי רדיו במקור (אולי יום אחד נכתוב פוסט מלא באהבה על “מסיבת הריקודים” של מלכיאל גרוסמן ואיתן תבור, תכנית הרדיו שעיצבה את אישיותינו), אלא גם ובעיקר משום שאין דבר שאנחנו מאמינים בו יותר מרדיו און-ליין.
אז שוב, ביג אפ לכל מי שצריך. גשו לעמוד הפייסבוק, תעשו לייק, ספרו לחברים ושיהיה לכולנו בהצלחה.

נשיקות