הרליס החדש נקרא Have U 2 Myself, והוא מונה 2 קטעים ו-2 רמיקסים (של וורסט פרינדס וטנר רוס). הנה אחד מהם:

ב- Voices of Black הרעננות מגיעה לידי ביטוי לא רק במוזיקה שלהם, אלא גם בגישה רחבה יותר לאסטתיקה. כך למשל הם כותבים פסקולים לסרטים קצרים שהם מפיקים ומפרסמים בערוץ וימאו יעודי. הסרטים הם כמו מסעות קצרים בתוך עולם הדימויים הקרוב אליהם – חיי לילה, מסיבות, רחבות ריקודים וניו יורק  – ואת הצופה הם לוקחים איתם, מבלי לכפות עליו את חווית הקלאבינג.

בנוסף, יש להם גם טאמבלר מוצלח, וגם עמוד פייסבוק משופע שירים שהם אוהבים במיוחד. בהתחשב בגילם הצעיר, זה אך טבעי שתהיה להם אחיזה כל כך טבעית בערוצי ההפצה של הרגע. לשמחתינו, הם גם עושים את זה בחן רב, וגם מצ’פרים (הקטע להורדה חינם):

Voices of Black- Here After (Unreleased) by Voices of Black

כאמור את הרליס החדש שלהם לא תמצאו בפורמט דיגיטלי ראוי (כלומר רשמי), אבל אם בא לכם להשקיע בפלסטיק, תוכלו לעשות את זה כאן.

***

סט השבת ישאיר אתכם באוירה הקוסמו-דיסקו של Voices of Black והקולגות, אבל יקח אתכם נוצ’ אחד למעלה לכיוון המסיבתי. פודקאסט של גדי מזרחי שנותן קצת מהכל וכמו שצריך – מלה לופ, סייל, טייל אוף אס (שמעורבים בלהיט הכי גדול של הרגע) וחוליו בשמור ועד הג’וניור בויז, רוברט אוונס ודפש מוד.

הנה הוא פה להורדה.

***

הערב מנגן בתל אביב ג’יימי xx. אחד הדי ג’ייז הכי מענינים בעולם ומפיק מבריק. לא פחות. אנחנו הולכים להיות שם, ואנחנו מגיעים עם צפיות גדולות. לא לאיזו תצוגה טכנית עילאית, אלא לסט משמח ומגוון.

נשיקות

אכן, התפו”דים חובקי עולם – מי בניו יורק ומי בלונדון. זה הזמן הזה בשנה בו אנחנו יוצאים לחופשות מהזן האורבאני שכוללות ליין אפ עמוס של מסיבות וביקורים דחופים בחנויות התקליטים של הערים הנכונות. מובן שלכם הקוראים הענין שקוף לגמרי, כי בזמן שנעדרתי, ניבק’ה דאג לתחזק את הבלוג ואת תאגיד התפו”ד עם פוסטים מוצלחים וערב בלייקה בו אירח את עפרי גופר. הזדמנות טובה להגיד לשניהם תודה. גראסייס אמיגוס.

ניו יורק היתה טובה אלי. לא רק בגלל התנאים האקלימים המוצלחים, האיחוד המרגש עם דריה ונועם חברי הטובים שאירחו אותי או סיבובי הקניות המושחתים. היא היתה טובה אלי משום שיש בה משהו משחרר וממלא במוטיבציה. היא עיר של אנשים שעסוקים בלעשות, ובאותה מידה גם בלפרגן. אמריקה באופן כללי היא יבשת שמעודדת עשיה ויצירתיות. הלך הרוח הכללי הזה הוא משהו שאני באופן אישי מוצאת מעורר השראה, ואם לזה תוסיפו את ההכרה שמה שאנחנו עושים כאן – ובאנחנו אני לא מתייחסת רק לבלוג הזה והערבים שסביבו, אלא בכלל לסצינה הקטנה שלנו – לא נופל אפילו בקצת ממה שהולך שם, תקבלו אחת עידית מרוצה שמסתובבת עם הזנב גבוה בשמיים וחיוך של חתול צ’ישר מרוח על הפנים.

ניו יורק היתה טובה אלי

דבר אחד בטוח – אחרי שני סופי שבוע עמוסים בכל טוב, אני יכולה להבטיח לכם שבניגוד ללונדון וברצלונה (ובטח גם ברלין שעוד לא פקדתי), ניו יורק היא לא עיר של מסיבות במובן הקלאסי של המילה, אבל היא עיר של אפטרים. ואו-הו, איזה אפטרים. תיכף נגיע לזה.

בסופ”ש הראשון שלי שם הלכתי עם חברים לערב של וולף + לאמב. לא צריך להיות קורא קבוע של תפו”ד (אבל מומלץ) בשביל לדעת שגדי מזרחי וזאב איזנברג הם שנים מהשמות הכי בולטים בסאונד של 2010. עם רליסים מעולים בלייבל שלהם, מסיבות שעשו גלים עד תל אביב ואחת הבמות המוצלחות בפסטיבל “האיש הבוער”. המסיבות של וולף + לאמב, הן מסיבות אחה”צ שמתחילות ב-2 בצהרים ונגמרות בחצות. בנוכחית הם אירחו את ארט דיפרטמנט (קני גלאזגו וג’וני וויט) והיא היתה אמורה להתקיים בפנטהאוז של מלון ריוינגטון אשר בלאוור איסט סייד, אבל בשניה האחרונה קבלה צו מניעה על הלוקיישן ולפיכך התרחשה בקומת הלובי של המלון, עם שלוחה מאד רצינית במפלס התחתון, ליד השירותים המפונפנים. אלא מה.

וולף, לאמב וארט דיפרטמנט בריוניגטון הוטל, ניו יורק

מה שהתחיל בתור מינגלינג ממושך, מלווה במוזיקה איטית ועמוקה התפתח עד הלילה למסיבה נוצצת וסקסית, כשאחרי סט חימום מצד מזרחי ואייזנברג, עלו ארט דיפרטמנט ועשו – כמו שאומרים אצלינו – בית ספר. ג’וני וויט הוא די ג’יי רציני ושקול, גלאזגו הוא כל כולו רגש והנפות ידיים. הם ניגנו דיפ האוס שמן וסהרורי וכמעט שעמדו לסגור את הסט עם without you איפה שהוא  בחצות, אבל אז קבלו את הידיעה שיש להם עוד שעה וחצי לנגן. אילו היו השעה וחצי הטובות של הערב. כל כך נהניתי שאפילו לא טרחתי ללבוש את המעיל כשיצאתי לעשן ברחוב סיגריה. ניו יורק היא העיר הכי נקייה מעשן בעולם.

מסיבה כמו זו של וולף + לאמב היא משהו שהייתי שמחה אם היה יכול להתקיים גם בתל אביב, אבל אני בספק גדול אם לגרעין הבליינים הקשה שלנו תהיה הסבלנות לאוירה כזו איטית (מחרמנת ככל שתהיה). כנראה שבכל אחד מאיתנו יושב איפה שהוא טראנסווי עם צ’ילום ותוהה מתי כבר יכנסו הבאסים.

בסוף השבוע השני הלכתי למסיבה של חבורה בשם Sound Noir, והוסבר לי שהם כח יחצ”ני חדש יחסית בשמי הכוכבים של מנהטן. עם בוקינג שכלל את נורם טלי מדטרויט והופעה של ג’ון רוברטס – שאחראי לאחד מאלבומי הטכנו היפים ביותר של העת האחרונה – העסק על פניו נראה סופר מבטיח. אלא שללילה יש דינמיקה משלו, וכמו שאנחנו יודעים כ”כ טוב – בוקינג הוא רק רכיב אחד חשוב בדרך למסיבה מוצלחת. וזו לא היתה כזו בכלל. הלוקיישן – גלריה משעממת בברוקלין שהזכירה לי יותר מהכל חדר פנימי באחת מהמסיבות של בצלאל של שנות ה-90, הסאונד – קר ולא מתרומם. והקהל – ערמה של סטודנטים משועממים שבנוסף לכל גם לא ידעו לרקוד. מזל גדול שאסף – נציג התפו”דים בארה”ב וחבר טוב של שנינו – מחובר לאנשים היותר נכונים בעיר, והודעת סמס שהוא קיבל הזיז אותנו לצד אחר לגמרי של ברוקלין, לאחת ממסיבות האפטר היותר מחופפות ומדהימות שיצא לי לפקוד.

שוב, הוכח שמספיק חדר קטן, תקרה נמוכה, סאונד חם, די ג’יי שלא מתרכז בלהיטים (ג’יימס, הדי ג’י של לה טיגרה ניגן שם) וקהל מסומם מהתחת בשביל שהדבר האמיתי יקרה. ותבינו, שלמרות שלא הייתי במצב סביר למתמטיקה, לא חושבת שהיו שם יותר מ-70 איש. כשקרסתי מעייפות – איפה שהוא בשבע בבוקר, המקום הקטנטן היה מפוצץ וכל העסק נמשך, כך מסתבר, עד הצהריים. אפטר אפטר, מינוס הג’חנון של אמא שאחרי.

כמה נמוכה היתה התקרה? בוא נאמר שלא הייתי צריכה להתרומם על העקבים על מנת להגיע אליה

ניו יורק היא עיר נהדרת לקניית תקליטים – חדשים כמו משומשים. נהנתי ממש לחפור בארגזים של Other Records, ולמלא את מדף הבוגי-דיסקו שלי בכמה פנינים שכמו נידלו מהאוסף הפרטי של דיימ-פאנק. נהנתי גם עם החברה החמודים של טרנטייבל לאב - שהיום כבר יותר חנות של ציוד מאשר תקליטים של ממש. ועדין, תחנת חובה לכל מי שמחפש את הרליסים האחרונים בעולם הרי-אדיטים, דיסקו, פאנק או דיפ האוס. את הסאונד של תפו”ד, מאידך, לא מצאתי שם. הוא חיכה לי בהלסיון רקורדס – אחת החנויות הכי מוצלחות שיצא לי להכיר בניו יורק ובכלל, עם מדפים ארוכים שמיועדים לכל הטוב בניו יורק וניו ג’רזי, פינות האזנה נוחות, לאונג’ חמוד ומדפי ספרים ואומנות מקומים שהם מקדמים.

רגע מרגש! רליס של בוטניקה על המדף בהלסיון

הלסיון נמצאת בברוקלין, בשכונה בשם דאמבוי, שנמצאת בדיוק מתחת לגשר ברוקלין. הנוף שם הוא ממש עוצר נשימה – קו הרקיע של מנהטן, הגשר והמעבורות בנהר. שון שוורץ (יהודי כשר מברוקלין) הבעלים, גם מריץ את Ransom Note – הלייבל שאחראי בין השאר לרליסים של אדולטנאפר, שאנחנו מנגנים זה זמן מה. יחד עם קלי המוכרת החמודה העברתי שם כמעט יום שלם, מלא בסיפורים, תקליטים והתרגשויות. הסוד היה לבקש את כל מה שאי אפשר למצוא בביטפורט, עם דגש על כשרונות מקומיים. ככה יצא שחזרתי עם תיק מלא בכל טוב וקשרים מוצלחים לעתיד. מה גם שהבטחתי להם שאשלח לשם את כל מי שאני יכולה. אז הנה הכתובת. וזה האתר שלהם.

כשאתם מגיעים לניו יורק - אל תחמיצו. הלסיון רקורדס, בברוקלין

ובשאר הזמן הסתובבתי, התבסמתי, אכלתי ממש טוב וביזבזתי מלא כסף. אמריקה, היא מוציאה ממך את הצרכן.

אבל טוב לחזור. לחברים ולמשפחה ולירקות שיש להם טעם. מה גם שעם כל מה שקורה פה כרגע – דריק קרטר, דיג’ולז (אגב, מישהו הלך אתמול?) פרד פי ודוק מרטין בוויקאנד אחד? – אני לא מתלוננת. עכשיו רק שיגיע כבר החורף, אם לא בשביל התקליטים, אז בשביל המלתחה החדשה שהבאתי.

***

קצת עניני סופשבוע וסטים לשבת :

סט מספר אחד מהחבר נדב רביד – יושב אצלינו בקיו כבר חודש ומחכה להזדמנות טובה. שעה מתוקה של דיפ האוס, טיפה אפלולי ומאד עמוק. בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. ג’יימי וון, ג’וג’ו וג’ורדאש, אקטרס וביסיק סול יוניט כבר בפנים. הסט הוקלט במסגרת הקאסטים השבועים של בוטניקה, והפעם עבור הלייבל Fine Art, של ניצן חרמון. כאן תוכלו להרשם לקאסטים הסופר מומלצים שלהם.

סט מספר שתיים מהחבר אמיר אגוזי – החדש מסדרת רשמקול. אגוז בסט שמתכתב ישירות עם ארועי סופהשבוע הזה – קטעי ההאוס העכשווים, רפרנסים לקרטר ודוק מרטין והניגעות המדויקות שלו עם מה שרותח בדאבסטפ והסביבה. הנה הטקסט השלם בוואלה תרבות.

***

אז אתמול ניגנו בעיר דריק קרטר ודיג’ולס. אני מודה שאני עוד מתאוששת מג’ט לג ולא היה לי כח לזוז למתחם החתול-כלב-זיזי, מי שהיה שם מוזמן לדווח בתגובות מה ואיך היה. אבל הערב – בהמשך לחוויות ניו יורק שלי – אלך לשמוע את פרד פי במסיבת 7 השנים של פאקוטק (מזל טוב). תחת הפסבדון BLACK JAZZ CONSORTIUM, פרד פי – אם עוד לא קראתם לבד – הוא אחד מהמפיקים והדיג’אים שמובילים את תחיית ההאוס הניו יורקי, יחד עם חבורת אנדרגראוונד קוולטי של ג’אס אד, האנשים הטובים בסול-פיפל מיוזיק וגם וולף + לאמב וקרוסטאון רבלז. לייבלים כשנתחיל לסכם שנה של תפוחי אדמה, האוס וטכנו, עוד נחזור אליהם. אה כן, ויש גם דוק מרטין במקסים.

בקיצור, חזרתי. נתראה הלילה ונשיקות

לניקולס ג’אר יש את זה. רכיב סודי בלתי מזוהה – אולי כורכום? – שגורם לקהל, המודע והקלולסי כאחד, לחבק את הקטעים שהוא מעורב בהם. אנחנו חייבים לומר שמעט מתמיה אותנו שגם בישראל מיהרו לאמץ את הצליל החם והלו-פיי של הילד הצ’יליאני-ניו יורקי שאימצו וולף אנד לאמב, נוכח העובדה שבפעם האחרונה שמפיק כל כך צעיר זכה כאן לכזו קבלת פנים קראו לו דאסטי קיד. בעוד שאת החיבור המקומי לטראנס הניצחונות של דאסטי קיד אפשר להבין – הוא אפילו מתבקש – הטבעיות שבה ניקלט כאן הדיסקו האיטי של ג’אר, שגם ינגן בתל אביב בעתיד הקרוב, נותרה בעינינו תעלומה בלתי מפוענחת. ואולי הפיתרון שלה הוא בעצם נורא פשוט – כל מה שניקולס ג’אר נוגע בו הופך לזהב כה בוהק, עד שאפילו די ג’ייז הדיסקו הטרנדיים הסתמיים ביותר מנגנים אותו ללא הרף.

מה שמביא אותנו לרמיקס של ג’אר ל-”Heaven” של קספר ביורק; קטע שבכל פעם שמתנגן גורם למהומה רבתי באיזור העמדה ולצונאמי של אנשים שדורשים לדעת מיהו ומהו. זה לא פשוט להוציא היום את הקהל משלוותו, במיוחד כשלרשותו עומדות אפליקציות כמו שאזאם, אבל דווקא במקרה הזה הקרדיט לא הולך לג’אר וגם לא לקספר ביורק. הוא הולך למי שכתב אותו – מיק ג’אגר.

המצוין האחרון. טאטו יו

“Heaven” הוא השיר התשיעי ב-”Tattoo You”, אלבומם המצוין של הרולינג סטונס מ-1981 (למען האמת זה האלבום המצוין האחרון שלהם). הוא הוקלט רק על ידי שלושה מחברי הלהקה – צ’ארלי ווטס שמכה בעדינות מקצב ג’אזי-שאפלי, ביל וויימן שמנגן בס וקלידים ומיק ג’אגר ששר ומנגן על הגיטרה ההמסטלת עמוסת הריוורב והדיליי. ב-”Heaven” ג’אגר מוכיח שהוא לא רק זמר גדול – והפלאצטו המרחף שלו הוא הופעה קולית של מאסטר ששולט אבסולוטית בקול שלו – אלא גם גיטריסט ענק. יש בנגינה שלו כל כך הרבה רגש, נשמה ורוך, ואילולא היינו יודעים אחרת, היינו בטוחים שזה בכלל קית’ ריצ’ארדס. מישהו פעם אמר בטיפשות על הרולינג סטונס שהם להקה גדולה עם שירים קטנים. העל-זמניות של “Heaven” רק מלמדת עד כמה הרגעים הכי נשכחים שלהם מלאים בקלאסיקות שמחכות לגאולה.

כדי לסגור את כל הסיפור נשלח אתכם לסט מצוין של ניקולס שמורכב מכל מיני רה-אדיטים וחומרים נדירים, כשבשיאו, כמובן, נמצא גן העדן.

תודה מיוחדת על העזרה לאמיר אגוזי,

נשיקות

תבינו, התפו”ד הוא יצור אורבאני. הוא אוהב את האולסטאר שלו נקיות מבוץ, הוא מעדיף לישון במיטה (גם אם מעט ככל האפשר) והוא רגוע כשארוחת הצהריים שלו לא מגיעה מדוכן מטונף ושמנוני.

בהתחשב בנתוני הפתיחה האלה, לא היו מבולבלים מאיתנו כשהליין-אפים לפסטיבל “Burning Man” האחרון החלו להופיע אצלינו בפיד: שבוע מסיבות עם הצוות הנערץ של וולף אנד לאמב, שואו-קייס של “דירטבירד” (הלייבל המעולה של קלוד וונסטורק) ומסיבה עם מאגדה, הגברת הראשונה של “מינוס”. כל אלו ועוד הכניסו אותנו לסחרור. היות והבוקינג נראה כאילו הוכן במיוחד לאירוע שלנו, ולא לפסטיבל ההיפי הידוע בנאוודה ומכיוון שאין דבר שאנחנו פחות סובלים מחוסר וודאות, יצאנו לחקור את הנושא.

האיש הבוער

אנחנו יוצאים כאן מנקודת הנחה שכולכם יודעים מהו פסטיבל “האיש הבוער” שקורה כל שנה בתחילת ספטמבר ב-Black Rock Desert שבצפון נאוודה. אירוע מולטי-תרבותי שכולו חגיגה של אקספרסיוניזם אישי כמו קבוצתי, מיצגי אומנות מכל סוג, הופעות, מסיבות והכל תחת כיפת השמיים בלב המדבר. התפריט המוזיקלי הנלווה לפסטיבל כלל במשך שנים ארוכות (ארוכות בהתחשב שהפסטיבל הראשון התרחש באמצע שנות השמונים) בעיקר מופעי רוק, מוזיקת עולם וטראנס. הרבה מאד טראנס. שזה די מתבקש אם לוקחים בחשבון שטראנס – כז’אנר – תמיד הלך יד ביד עם מסיבות טבע, זריחות וכל הבואג’ראס הנלווה. למרות שאף אחד מאיתנו לא ביקר בגואה, לא יודע לג’נגל כדורי בד או לתפעל צ’ילום, יש לנו הרבה מאד כבוד לקהילות הטראנס בעולם בכלל ובארץ בפרט. אנחנו אולי לא מתחברים למוזיקה הזו, אבל חיבים להעריץ מרחוק את מסיבות הענק שלהם, את הקהילתיות המובנית ואת ההצלחה הבינלאומית.  זה חשוב, וזה אחלה ובאמת כל הכבוד, זה פשוט לא ממש בשבילנו.

אז איך בכ”ז קרה שבלב אירוע השטח הגדול בעולם צצו לפתע גם שמות שלא קשורים כהוא זה לטראנס או לצורך הענין לפרוגרסיב? התשובה, כך מתברר, לא מאד רחוקה מאיתנו. גדי מזרחי וזאב אייזנברג, אנשי “וולף אנד לאמב” נסעו לראשונה לפסטביל “האיש הבוער” כבר ב-2001. עד היום הם מתארים את החוויה שעברו שם כמטלטלת ומשנה מהיסוד. מאז הם מקפידים לנסוע כל שנה, ולהרים שם מתחם מסיבות משלהם בו מנגנים כמעט כל הכישרונות המזוהים עם הקו המוזיקלי של הלייבל. רק שהשנה הופיעו איתם ג’יימי ג’ונס ומעיין נידם. גם סת’ טרוקסלר הסתובב שם בין הפטיפונים. לפי הסיפורים, זו היתה חתיכת מסיבה לתפארת, והיא נמשכה שבוע שלם. אפילו יותר מזה, כמעט בכל הראיונות מזרחי ואייזנברג מציינים עד כמה חשוב הביקור השנתי שלהם בפסטיבל לעיצוב הסאונד של הלייבל. “זו חוויה רוחנית טוטאלית” הם אומרים “והיא מזינה אותנו בכל שנה מחדש”.

זו לא הפעם הראשונה ששמענו את צמד המילים “חוויה רוחנית” בהקשר של פסטיבל האיש הבוער. אנחנו אפילו מכירים כמה אנשים שהיו וחזרו לספר. אבל זו בהחלט הפעם הראשונה שבה התחלנו לחשוב בכיוון נסיעה לפסטיבל של שנה הבאה. וחשוב יותר, התחלנו לתהות בלמה בעצם אין בארץ פסטיבלי חוץ שיכולים לדבר גם אלינו? הרי אם קהילת הרוק העצמאי מצליחה להביא ל”אינדי נגב” כמה אלפים טובים של אוהבי מוזיקה למדבר, למה בעצם אנחנו לא? אז אם יש לכם תשובות, הכו בכפתור התגובות כי מאד נשמח לשמוע. חוץ מזה, אם מישהו מוכן ללמד אותנו לעשות ג’אגלינג עם כדורי בד והמקל המוזר הזה, יכול מאד להיות שיש על מה לדבר.

***

מוזיקה להירהורים. גדי מזרחי, וולף+לאמב

החלטנו להשאיר אתכם להרהר בסוגייה הזו עם סט לשבת של לא אחר מאשר גדי מזרחי. זה הרגיש לנו הרבה יותר ממתאים, ומה גם שמדובר בסט יפהפה:

Gadi Mizrahi – Love Fever Mix

בשבוע הבא, אירועי הסגירה של ברזילי.

עד אז,

נשיקות

את מניפסט הלילה של תפו”ד הכולל מידה הגונה של ליכלוך, מעשים שיפה השתיקה להם ואהבה שלא נגמרת למוזיקה התחלנו אולי לכתוב על הרחבות של אלנבי 58, הסופהביט והאומן, אבל בברזילי הבאנו אותו לידי מימוש. מאחורי הפטיפונים או על הרחבה. מהגלגול הראשון שלו ברחוב ברזילי – חלל המסיבות המדויק ביותר שידעה תל אביב – ובהמשך ברחוב הרכב.
באהבה, כמו תמיד באהבה, ישנן גם החמצות וכאבי לב ואכזבות. הן חלק בלתי נפרד ממערכת יחסים עמוקה וארוכה. בעשר שנים של פעילות – מתמרז לאונג’, דרך האייס והלימה לימה ועד ההקמה של המותג ברזילי – ידענו גם ריבים ועצבים, מוניטורים שחסרו בעמדה, צ’קים שהתעכבו, ליינאפים מקושקשים ורשימות חסרות בכניסה. אבל אף אחד מאלו לא יכול למספר הפעמים בהן יצאנו מהמועדון אל הבוקר עם התחושה המספקת שרק מסיבה טובה באמת יכולה לה. עם הטעם בפה שהוא עבורינו טעם החיים.

וכמו ירון וספי, גם אנחנו כבר לא בני 20. גם אנחנו נוסעים לפחות פעם בשנה לאחד הפסטיבלים הגדולים של אירופה בשביל לחוות שם את הדבר האמיתי ולחזור לכאן ולהמשיך לחכות לסוף השבוע שיגיע ואיתו ההבטחה שאולי תתממש. וכמו כולם, גם אנחנו קראנו השבוע את המילים המרגשות של ירון והבנו את שידענו זה זמן מה; הזמן של ברזילי קצוב. מתי שהוא גם הוא ייכנע לתכתיבי החוק הדרקוניים של עיריית תל אביב וייסגר או יימכר. אנחנו לא יודעים מה יקרה ביום ההוא, אבל מסתובבים בשטח כבר מספיק זמן בשביל לדעת שכל סוף הוא גם התחלה של משהו אחר. ומכירים כבר עכשיו את הדור הבא של היח”צנים, המפיקים והדי ג’ייז שידאג ללילות של תל אביב ושלנו.

ועד שהיום הזה יגיע, אנחנו חוגגים – הערב ניב ינגן בחלל המרכזי עם עפרי, טופי, דיפה, דני בר ואחרים – ורוצים לנצל את מרחב הבלוג האישי שלנו להגיד תודה מכל הלב על 4 שנים. יום הולדת שמח ברזילי, ירון וספי. אוהבים אתכם תמיד.

***

מצטערים, אבל ציפינו ליותר. וולף אנד לאמב

אנחנו מצטערים, אבל “Love Someone”, אלבום הבכורה של וולף אנד לאמב, היה אמור להיות טוב יותר. לאורך השנתיים האחרונות הפכו זאב וגדי לשתיים מהפיגורות הכי מרתקות בדאנס: הם החזירו עטרה ליושנה הניו יורקית עם ליין המסיבות המדובר שלהם; ניהלו לייבל חף משגיאות וחשפו לעולם כשרונות ענקיים כמו דניז קרטל, נו רגיולר פליי, ניקולס ג’אאר, סול קלאפ ושון ריווס; והם עצמם שחררו סינגלים מעולים מבית ומחוץ – בספקטרל סאונד, סיסטמטיק וקרוסטאון רבלס. זאב וגדי הפכו לקואפרטיב מרהיב שמחזיק באסתטיקה מוסיקלית ברורה מאוד – פרקאסיבית, סליזית, מחרמנת וממסטלת – ובגישה שבראה עולם אוטונומי שבתוכו הם יכלו להתנהל ולעשות כרצונם; במקום לנסות ולהשתלב בתוך הסצינה, הם הביאו אותה – את ברלין, פריז, לונדון וברצלונה – אליהם; זוחלת, מריירית ומתחננת שיתנו לה לקחת חלק בתוך היקום השמח שיצרו.

“Love Someone” היה אמור להיות הסיכום המפואר של המגמה הזו. האלבום שאליו מתנקזים הכישרון, האמביציה והניסיון לכדי יצירה אחת אחידה ומגובשת. הוא לא. יש בו שבעה קטעים שהטוב שבהם הוא בכלל רמיקס של Dyed Soundroom, ואף אחד מהם לא נוגע בקרסוליים של הסינגלים ששחררו השנה זאב וגדי, ביחד ולחוד. למרות שהוא משופע בסטייל ולא מתרחשת בו שום פארסה, נדמה שהוא סובל מחוסר החלטיות קונספטואלית; הוא לא מיועד לרחבות ולא לחדר המיטות; אין בו את השלמות הדרושה כדי לביית את ההאוס וגם לא קטעים שמעוררים את המועדון בראש שלנו.

אבל הסט לשבת, איזה סט

מה שיפה בדאנס  הוא שעל אירועים כאלה אפשר לדלג ולהמשיך קדימה מבלי להתעכב עליהם  בדרמטיות יתרה. יאללה, היה ונגמר. זה לא שעכשיו זאב וגדי תקועים עם האלבום הזה בטור. הנה, רק בשבוע שעבר נחת  עלינו קאסט חדש מעשה ידיהם, שמלמד  שזו היתה בסך הכל מהמורה קטנה בדרך. או במלים אחרות, סט פיצוץ.

Wolf + Lamb – DJBroadcast Podcast – 05-07-2010

***

מכינים את לברון לבאות

ואי אפשר בלי מילה על לברון ג’יימס, שנוטש את קליבלנד  לטובת מיאמי. למרבה הצער זו לא השמש של פלורידה, או 2 לייב קרו שמושכים אותו לשם, אלא רצון נואש לקחת סוף סוף אליפות, גם בתור כינור שני לדוויין ווייד (ואחרי שנחנק השנה בפלייאוף מול הסלטיקס, אולי זה מהלך מתבקש). עד שנגבש דעה מוצקה יותר בנושא הזה, הנה שני קטעי מיאמי בייס אהובים עלינו במיוחד, שיכינו את לברון למה שצפוי לו במועדונים המקומיים.

ובשבוע הבא – תכנית הרדיו הראשונה של התפו”דים ברדיו תדר. ועד אז, נשיקות