tapud » ברזילי

ספשל קיי

tapud — Fri, 27 Jan 2012 11:27:11 +0000

שתי המסיבות הראשונות של סדרת בי-קרואו היו הצלחה מעל למשוער. מתיו ג’ונסון פירק את הברייקפסט וסחב – מה שהיה אמור להיות סט של שעתיים בלבד – עד הבוקר ומינילוג הביאו כמויות של קהל אדיר, שהמשיך איתם לילה שלם. בשבוע הבא יתארח סבו קיי, שהוא מפיק מצוין עם דיסקוגרפיה מרשימה, אבל בעיקר די ג’יי גדול. לרגל המאורע נדרש לכמה פוסטים אודות הברנש. בשבוע הבא נתעסק קצת במובילי, הלייבל שלו ושל אניה שניידר, ובריליסים שלו, אבל בואו נתחיל דווקא עם טיול בשדרת הזכרונות.

הביקור הראשון של סבו קיי בישראל חרוט במוחי כאילו היה אתמול. זה היה בינואר 2005 במועדון קפה-ברזילי, ההוא ברחוב ברזילי פינת לבונטין, ואני עדיין זוכר את התחושה הראשונית שהוא הביא איתו. הוא היה הדי ג’יי הראשון שהביא אלינו את הצליל של ברלין המתחדשת. זו שלימים תהיה מפורסמת בזכות הברגהיין-פנורמה והווטרגייט. מובילי, הלייבל שלו ושל אניה שניידר, עוד היה בתחילת דרכו, וסבו קיי די ג’יי כמעט אלמוני.

כמה שעות לפני המסיבה הוא התארח באולפן של קול הקמפוס, שאז הייתי העורך הראשי שלה, בתכנית של רועי זקהיים. באותה תקופה זקהיים ואני עפנו מהזן החדש של ההאוס והטכנו שהגיע מברלין והחלטנו להקדיש לו תכנית שלמה בשם “רובוטריקים”. הרגע הזה בהיסטוריה המוזיקלית הפרטית שלי היה מאוד חד וברור. פתאום הכל התחבר: הטכנו של קלן, המינימליזם של וילאלובוס וחדירת ההשפעות הליטיניות על הריתמיקה, הסאונד האנלוגי של חבורת אריאל של באסטרויד, אדה ומיטופי, החזרה של ריצ’י האוטין ומינוס לקדמת הבמה, הנסיקה הפתאומית של גט פיזיקל. מובילי וסבו קיי היו עוד חוליה בשרשרת הנהדרת הזו.

סבו קיי השמיע לנו באולפן כל מיני קטעים שעומדים לצאת במובילי והפך לנו את הצורה. זכורים לי במיוחד אלה:

חצי שעה לתוך התכנית כבר הבנו שהולך להיות ערב משגע, וזה בדיוק מה שקרה. בברזילי הוא ניגן שילוב של מינימליזם עכשווי, האוס עמוק, טכנו דטרויטי וקצת קלאסיקות משיקגו. אבל מה שהיה מיוחד לא היו הבחירות הסגנוניות, אלא הזרימה; פלאודיות שבה כל קטע זורם בטבעיות לזה שאחריו ובונה ממנו שלם גדול, מגובש וחדשני, לפחות עבור הקהל התל אביבי.

היום בלילה זו מבחינתנו החזרה הגנרלית לקראת המסיבה של שבוע הבא. ואין מקום ראוי יותר לארח אותה מאשר הדלי. אם לא רכשתם כרטיסים לג’יימס בלייק, או שסתם אין לכם כוח למסיבה גדולה ומפוצצת, אנחנו ממליצים בחום שתבואו להתחרע איתנו. אין לנו שום כוונה להוריד את הרגל מהגז.

דטרויט – מאז ולתמיד/ אמוץ טוקטלי

tapud — Thu, 15 Sep 2011 07:36:03 +0000

*הטקסט הבא של איש האלקטרוניקה הוותיק ותפו”ד הכבוד אמוץ טוקטלי היה אמור להתפרסם היום במעריב, אלא שמפאת חוסר מקום הוא התגלגל לאכסניה שהרבה יותר מתאימה לו (לפחות בינתיים. בקרוב יהיה לו קיום טבעי גם במעריב, חכו ותראו!). העובדה שזהו בטקסט שמכוון לעיתון יומי היא הזדמנות טובה להרצאת מבוא קצרה. משהו שלא ממש קורה פה עם כל הדיבורים הפנימיים, ככה שאנחנו שמחים על ההזדמנות. כפיים לאמוץ!

באופן אירוני, דווקא כשהחלום התל אביבי להפוך לאיביזה נגוז ואומת הדאנס התפוררה בעקבות האינתיפאדה השנייה, נדמה שסצינת חיי הלילה הישראלית מצאה את הדופק הנכון. דור של תקליטנים ומארגני מסיבות גדל ללא אשליות פרובינציאליות, פנה לשורשים ולמקורות ההאוס והטכנו והתחבר לעידן טרום מערכות הסאונד האימתניות והרד בול וודקה. התוצאה היא סצנה פחות חמדנית ונהנתנית; כזו שמקדשת את המוזיקה ומכבדת את הקהל.

את תחושות הבידוד והריחוק מהעולם החיצון שעליהן נבנתה הסצינה הישראלית המתחדשת אפשר להקביל לניכור ששלט בדטרויט לפני שלושים שנה וממנו צמח הטכנו. דטרויט היתה עיר מוכת גורל שתושביה נטשו אותה לפרברים בעקבות מהומות אלימות על רקע גזעני ומרדף אחרי מקומות עבודה. כרך שתוכנן והיה אמור להיות ערש הציביליזציה והקדמה האמריקנית ולאכלס ארבעה מליון תושבים אך נותר שומם, מלא במחסני ענק, בניינים נטושים וקהילה שלמה הסובבת סביב תעשיית המכוניות.

בשלהי 1978, כשמחירי הנפט הרקיעו לשחקים וקרנן של המכוניות האמריקניות זוללות הדלק צנחה, ישב משועמם באחד המרתפים בעיר חובב מוזיקה בן 16העונה לשם חואן אטקינס. הוא עתיד היה לשנות את פני המוזיקה האלקטרונית.כמו כל מי שגדל בדטרויט הפלורליסטית, הוא הרבה להאזין לרדיו, עד שיום אחד שמע תקליט ש”נשמע כאילו חייזר נחת על תקליט”. זו היתה הפעם הראשונה בה הקשיב לצלילים אלקטרונים. “מיד הלכתי וקניתי סינטסייזר” הוא משחזר.

מאותו רגע החל אטקינס, שיתקלט במועדון הבלוק בתל אביב ביום שישי הקרוב, להתנסות ולחקור את הסגנון החדשני ולהוציא קטעים שיהיו הבסיס למה שאנחנו מכירים היום כטכנו ואלקטרו. ביחד עם שני חברים מבית הספר, דריק מיי וקווין סונדרסון, הוא ערך ניסויים עם סינתיסייזרים וציוד אלקטרוני שהשיגו. הם מיקססו קסטות, הקליטו ויצרו מוזיקה עתידנית וחדשנית. בשנת 1984 הוציא אטקינס תקליט בשם “עיר הטכנו”, שטבע לראשונה את המושג “טכנו”; מושג שנגזר מהמלה טכנולוגיה ונשאב מספרו הפוטוריסטי של אלווין טופלר ” הגל השלישי”.

אטקינס וחבריו עבדו כקולקטיב; הם שיכללו את המוזיקה, הפיצו אותה דרך “מטרופלקס”, הלייבל שאטקינס הקים וגם בנו את המועדון “The Music Institute” דרכו ייצאו את בשורת הטכנו וקיבצו סביבם מעריצים שהפכו תוך זמן קצר לשגרירים של התרבות עירונית-תעשייתית החדשה וסייעו להפיצה בעולם. אחד מאותם מעריצים שנשבובקסמה של המוזיקה החללית הוא קני לארקין, שיתקלט בבלוק ביחד עם אטקינס.

לארקין, בשונה מהאבות המייסדים, בילה את השנים שאחרי בית הספר דווקא בצבא ולא נטל חלק בפיתוח הז’אנר. כשחזר לעיר המכוניות הוא חבר לאטקינס ומיי ובעידודם החל ליצור, כאשר הוא מרכך את הצליל הדטרויטי הקשוח ומעדכן אותו ברוחות ההאוס שנשבו מהעיר הסמוכה שיקאגו. תוך זמן קצר הוא החל לשחרר קטעים שהפכו לקלאסיקות וביחד עם קרל קרייג, ג’ף מילס וריצ’י האוטין ביסס דור המשך של טכנואידים. באמצע שנות ה-90, בעוד חבריו מטפחים קריירות הבינלאומיות כשהם רכובים על גל הליברליזם ששטף את אירופה והעולם כולו ומסייעים לתרבות האלקטרונית להפוך מתרבות שוליים לתרבות לגיטימית, החליט לארקין לתלות את האוזניות וניסה את מזלו כקומיקאי. הוא כתב והופיע במועדוני סטנד אפ בארצות הברית ואפילו זכה להצלחה מסוימת בסביבת לוס אנג’לס, אבל החיידק המוזיקלי מעולם לא עזב אותו. ב-2004 הוא חזר לרחבה ומאז הוא לא מפסיק להפתיע, להופיע, להפיק ולקחת את הטכנו למחוזות חדשים ומרגשים, נאמן, כמו דטרויטי אמיתי לשורשים מהם צמח תוך הקפדה על מבט לעתיד. מחר (שישי) תהיה הזדמנות נדירה לשמוע את אטקינס ולארקין בזה אחר זה, עת יעבירו שיעור מעמיק ושורשי בתולדות ההאוס והטכנו מאז ועד היום עם קריצה לעתיד.

עכשיו נותר רק דבר אחד לפתור: אחרי שהתגברו על מכשולי הליינאפ והחזירות במחיר הכניסה, הגיע הזמן גם שיורידו קצת במחירי הבר. או שכולנו פשוט נתחיל לבוא עם פלאסקים מהבית.

ברזילי, אפילוג

tapud — Sun, 03 Oct 2010 15:06:55 +0000

הדיסוננס בין גל ההשתפכויות בפייסבוק לכמות הבליינים שהגיעו אמש לסגירה הסופית בהחלט (והחינמית) של ברזילי מספר את הסיפור כולו – ולא, לא מדובר על הקלות הבלתי נסבלת והלא מחייבת של הוירטואליות – מועדון שהגיע לקו הסיום במצב אסתמטי מתקדם. במהלך סוף השבוע נערכו שם עוד שתי מסיבות סיום – זו של ההומואים השמחים מ-PAG וזו של ילדי ההיפ-הופ-דאבסטפ-פאנקי-דאנסהול – ושתיהן היו מפוצצות ומדוברות, אבל עבורינו המסיבה אמש היתה אקורד הסיום האמיתי והראוי וחבל שלא יותר אנשים נטלו בה חלק. זה נכון שבברזילי התפתחו הרבה סגנונות שוליים לכדי קהילות של ממש, אלא שלפחות במשקפת המאוד אגוצנטרית שלנו, התפקיד המרכזי של המועדון בחיינו היה החזרת הכבוד האבוד להאוס ולטכנו.

היה מדהים

היום קל לשכוח שבאמצע העשור, אחרי ההתפוררות של המגה-קלאבים, התדמית של האוס וטכנו היתה בקאנטים; הם נחשבו לז’אנרים המוניים, נחותים, פרחיים ומאוד לא קוליים; “מינימל” עוד לא היתה באזז וורד משומשת לעייפה, “טק-האוס” נשמע כמו קללה ו”אסיד” היה שם קוד לערסים על שפיצים. אנחנו זוכרים, למשל, מסיבה עם פיל וויקס המעולה – הבעלים של הלייבל הצרפתי רובסול – שניגן סט היסטרי על שלושה פטיפונים בווקס מול 20 אנשים, ביניהם שני סלבס ששאלו אותנו במין התנשאות טיפוסית ששמורה לרוקרים ישראלים “תגידו, זו לא מוזיקה מפעם?”; או את הקומניקטים עמוסי המינוחים הפסבדו-סקסיים – מנענע, בוטי, מטונף, שבור, גטו, באסים – שאפיינו את כל המסיבות. אנחנו זוכרים את קבלת הפנים החמה לביילה-Fאנק ולרגאייטון, שנשמעו לאנדרגראונד המקומי כמו התגלות שמיימית ולכל מיני תתי ז’אנרים שהשתמשו בטריקים – או ליתר דיוק גנבו אותם ללא בושה – שטוד טרי כבר טחן לפני 20 שנה. ואז אנחנו מסתכלים על המצב היום – כמות האנשים שמביא לאומן מפיק איזוטרי כמו מתיו דיר, הנפח שתופסים האוס וטכנו ברדיו תדר והטבעיות שבה הם נרקדים על ידי היפסטרים במיס-שייפס - ויודעים שכל זה לא יכול היה לקרות בלי הברזילי; אילולא הם האמינו במוזיקה שהם באמת אהבו והמשיכו לדחוף אותה. יודעים מה? ספק גדול אם לבלוק היה בסיס התחלתי של קהל לעבוד איתו, ללא השיקום התדמיתי שעברו ההאוס והטכנו ב-Jackin, שהוכתר רשמית כליין הדגל של המועדון. אז, שוב, תודה. וכל השאר באמת מיותר.

דין הברזילי

tapud — Fri, 09 Jul 2010 10:24:22 +0000

הערב נחגוג יחד עם ברזילי יום הולדת. ארבע שנים שהמועדון – אותו מלעיזים וקנטרנים שונים אוהבים לכנות “המחסן המטונף” – עובד, ועובד קשה על מנת להפוך את חיי הלילה שלנו לראויים. ובראויים אנחנו מתכוונים לא רק ליבוא של שמות גדולים מהעולם, אלא גם לתובנות החשובות האחרות שלבעדיהן לא ניתן להרים מסיבה, ובטח שלא לנהל מועדון.
אין לנו דרך מתוחכמת או מנוסחת מידי לכתוב את הדברים שעל ליבינו כשזה מגיע לברזילי ולירון וספי – האנשים שעשו אותו למה שהוא – מועדון הלילה הבולט והחשוב של סצנת האנדרגראונד התל אביבית בעשור האחרון.
ירון וספי הם קודם כל חברים (במקרה שלה ותיקים וקרובים כבר למעלה מעשור) וברזילי הוא המגרש הביתי שלנו – על היציעים המתפרקים שלו והדשא שכבר מצהיב בקצוות.

את מניפסט הלילה של תפו”ד הכולל מידה הגונה של ליכלוך, מעשים שיפה השתיקה להם ואהבה שלא נגמרת למוזיקה התחלנו אולי לכתוב על הרחבות של אלנבי 58, הסופהביט והאומן, אבל בברזילי הבאנו אותו לידי מימוש. מאחורי הפטיפונים או על הרחבה. מהגלגול הראשון שלו ברחוב ברזילי – חלל המסיבות המדויק ביותר שידעה תל אביב – ובהמשך ברחוב הרכב.
באהבה, כמו תמיד באהבה, ישנן גם החמצות וכאבי לב ואכזבות. הן חלק בלתי נפרד ממערכת יחסים עמוקה וארוכה. בעשר שנים של פעילות – מתמרז לאונג’, דרך האייס והלימה לימה ועד ההקמה של המותג ברזילי – ידענו גם ריבים ועצבים, מוניטורים שחסרו בעמדה, צ’קים שהתעכבו, ליינאפים מקושקשים ורשימות חסרות בכניסה. אבל אף אחד מאלו לא יכול למספר הפעמים בהן יצאנו מהמועדון אל הבוקר עם התחושה המספקת שרק מסיבה טובה באמת יכולה לה. עם הטעם בפה שהוא עבורינו טעם החיים.

וכמו ירון וספי, גם אנחנו כבר לא בני 20. גם אנחנו נוסעים לפחות פעם בשנה לאחד הפסטיבלים הגדולים של אירופה בשביל לחוות שם את הדבר האמיתי ולחזור לכאן ולהמשיך לחכות לסוף השבוע שיגיע ואיתו ההבטחה שאולי תתממש. וכמו כולם, גם אנחנו קראנו השבוע את המילים המרגשות של ירון והבנו את שידענו זה זמן מה; הזמן של ברזילי קצוב. מתי שהוא גם הוא ייכנע לתכתיבי החוק הדרקוניים של עיריית תל אביב וייסגר או יימכר. אנחנו לא יודעים מה יקרה ביום ההוא, אבל מסתובבים בשטח כבר מספיק זמן בשביל לדעת שכל סוף הוא גם התחלה של משהו אחר. ומכירים כבר עכשיו את הדור הבא של היח”צנים, המפיקים והדי ג’ייז שידאג ללילות של תל אביב ושלנו.

ועד שהיום הזה יגיע, אנחנו חוגגים – הערב ניב ינגן בחלל המרכזי עם עפרי, טופי, דיפה, דני בר ואחרים – ורוצים לנצל את מרחב הבלוג האישי שלנו להגיד תודה מכל הלב על 4 שנים. יום הולדת שמח ברזילי, ירון וספי. אוהבים אתכם תמיד.

***

מצטערים, אבל ציפינו ליותר. וולף אנד לאמב

אנחנו מצטערים, אבל “Love Someone”, אלבום הבכורה של וולף אנד לאמב, היה אמור להיות טוב יותר. לאורך השנתיים האחרונות הפכו זאב וגדי לשתיים מהפיגורות הכי מרתקות בדאנס: הם החזירו עטרה ליושנה הניו יורקית עם ליין המסיבות המדובר שלהם; ניהלו לייבל חף משגיאות וחשפו לעולם כשרונות ענקיים כמו דניז קרטל, נו רגיולר פליי, ניקולס ג’אאר, סול קלאפ ושון ריווס; והם עצמם שחררו סינגלים מעולים מבית ומחוץ – בספקטרל סאונד, סיסטמטיק וקרוסטאון רבלס. זאב וגדי הפכו לקואפרטיב מרהיב שמחזיק באסתטיקה מוסיקלית ברורה מאוד – פרקאסיבית, סליזית, מחרמנת וממסטלת – ובגישה שבראה עולם אוטונומי שבתוכו הם יכלו להתנהל ולעשות כרצונם; במקום לנסות ולהשתלב בתוך הסצינה, הם הביאו אותה – את ברלין, פריז, לונדון וברצלונה – אליהם; זוחלת, מריירית ומתחננת שיתנו לה לקחת חלק בתוך היקום השמח שיצרו.

“Love Someone” היה אמור להיות הסיכום המפואר של המגמה הזו. האלבום שאליו מתנקזים הכישרון, האמביציה והניסיון לכדי יצירה אחת אחידה ומגובשת. הוא לא. יש בו שבעה קטעים שהטוב שבהם הוא בכלל רמיקס של Dyed Soundroom, ואף אחד מהם לא נוגע בקרסוליים של הסינגלים ששחררו השנה זאב וגדי, ביחד ולחוד. למרות שהוא משופע בסטייל ולא מתרחשת בו שום פארסה, נדמה שהוא סובל מחוסר החלטיות קונספטואלית; הוא לא מיועד לרחבות ולא לחדר המיטות; אין בו את השלמות הדרושה כדי לביית את ההאוס וגם לא קטעים שמעוררים את המועדון בראש שלנו.

אבל הסט לשבת, איזה סט

מה שיפה בדאנס הוא שעל אירועים כאלה אפשר לדלג ולהמשיך קדימה מבלי להתעכב עליהם בדרמטיות יתרה. יאללה, היה ונגמר. זה לא שעכשיו זאב וגדי תקועים עם האלבום הזה בטור. הנה, רק בשבוע שעבר נחת עלינו קאסט חדש מעשה ידיהם, שמלמד שזו היתה בסך הכל מהמורה קטנה בדרך. או במלים אחרות, סט פיצוץ.

Wolf + Lamb – DJBroadcast Podcast – 05-07-2010

***

מכינים את לברון לבאות

ואי אפשר בלי מילה על לברון ג’יימס, שנוטש את קליבלנד לטובת מיאמי. למרבה הצער זו לא השמש של פלורידה, או 2 לייב קרו שמושכים אותו לשם, אלא רצון נואש לקחת סוף סוף אליפות, גם בתור כינור שני לדוויין ווייד (ואחרי שנחנק השנה בפלייאוף מול הסלטיקס, אולי זה מהלך מתבקש). עד שנגבש דעה מוצקה יותר בנושא הזה, הנה שני קטעי מיאמי בייס אהובים עלינו במיוחד, שיכינו את לברון למה שצפוי לו במועדונים המקומיים.

ובשבוע הבא – תכנית הרדיו הראשונה של התפו”דים ברדיו תדר. ועד אז, נשיקות

תיכון השיר שלנו

tapud — Fri, 11 Jun 2010 07:07:45 +0000

נתחיל בקצת פרומו עצמי חסר בושה. בכל זאת, זה הבלוג שלנו. הלילה תתקיים בלייקה המסיבה החודשית של תפו”ד ואנחנו מצפים לנוכחות שיא מכם, קוראינו הנאמנים. אנחנו סומכים עליכם שאתם סומכים עלינו בכל מה שקשור למוזיקה של הערב – אם אתם עדיין כאן סימן שאנחנו מסונכרנים – והתיקים שלנו עמוסים בתקליטים מעולים שרק מחכים לעלות על הפטיפון. לא נסגיר יותר מדי קטעים שיש באמתחתנו כרגע ויתנגנו הלילה, אבל נזכיר את השמות הבאים – עומאר אס, דניז קרטל, הארי “צ’ו צ’ו” רומרו, מתיאס קאדן, שונקי, נינה קרביץ וג’יי הייז. יהיה סופר כיף. עלינו.

עוד מסיבה בה אנחנו מעורבים תתרחש מחר אחר הצהריים בחצר האחורית של הברזילי, זו שיושבת על נתיבי איילון. מדובר בליין חדש בשם “ברביקיו” של דיפה, טובי, ההרכב הצעיר והמוכשר רד אקסס וניבק’ה. המטרה היא למסד כאן מסיבת חצר ראויה –תחליף לים אם תרצו – שתפיג את החום של ימי שבת עם האוס, טכנו וסלט פירות (התשובה הקיצית לתפוחי אדמה). המסיבה תתחיל ב-16:00 ותימשך עד לסופו של אותו יום, כלומר 23:00-24:00. המוזיקה, כמתבקש, תהיה אוורירית וFאנקית ותנוע בקורלציה עם הטמפרטורות ואור השמש. המונדיאל אמנם נפתח היום, אבל היות ומדובר כרגע בשלבים המוקדמים בלבד, אין באמת מקום להתלבטות.

יוזמה סופר חיובית. מסיבת יום, שבת בברזילי

האירוע האחרון שנקדם כאן הוא דווקא לא כזה שאנחנו שותפים לו, למרות שהיינו שמחים להיות חתומים גם עליו. הכוונה היא כמובן למסיבה של פקוטק הלילה עם הדי ג’יי והמפיק האמריקאי האהוב לבון וינסנט, מהמייצגים הבולטים של הצליל העכשווי של החוף המזרחי בארצות הברית. אמיר אגוזי, האיש שמחזיק במדור המוזיקה הטוב ביותר ברשת – רשמקול בוואלה! תרבות – פרסם אתמול טקסט וסט תואמים שמסבירים ומדגימים נהדר מדוע מומלץ לכם לעקוב אחרינו לקאלצ’ר קלאב ברחוב הארבעה 16, אחרי שנסיים את העניינים בלייקה כמובן.

***

עכשיו, בעניין סט השבת:

בשבוע שעבר אירח טים סוויני ב”ביטס אין ספייס” שלוש פיגורות אהובות. בשעה הראשונה את וולף אנד לאמב, שמות חדשים יחסית ברשימת הפייבוריטים שלנו. מדובר בשני ישראלים לשעבר, או בנים של ישראלים לשעבר, או סתם יהודים - בכל מקרה בידיעות אחרונות כבר היו טוענים ש”הם משלנו” – שגרים בניו יורק (זאב אייזנברג וגדי מזרחי), מפיקים, מתקלטים ומנהלים לייבל מצוין תחת אותו שם. ממש עכשיו הם גם מוציאים אלבום בכורה, וכשזה יקרה יש לנו תכנית להקדיש להם פוסט בלעדי.

האורח הנוסף, שסיפק לסוויני את השעה השניה, הוא ריקלוז. האיש שיחד עם ג’יימי לידל ממשיך להוכיח שגרוב ונשמה הם לא באמת שאלה של צבע עור.

ריקלוז, הוא כמו החבר הותיק מתיכון שאנחנו ממשיכים לאהוב מרחוק מבלי שבאמת שמרנו על קשר. זה כי הוא נשאר קול, ולא דופק קטעים של ריגשי ומערכת היחסים איתו היא אחת שלא סובלת משחיקה, בדיוק מהסיבות האילו. מה גם שכשאנחנו כבר כן פוגשים אותו, נניח בתכנית של טים סוויני, אנחנו מיד שמחים שהוא נשאר אחלה גבר ושיש לו עדין טעם מעולה במוזיקה. ביננו, כשמדובר בחברים מהעבר, אי אפשר לבקש סידור נוח מזה.

נשאר קול. ריקלוז

ריקלוז, שהוא שם הבמה של מת’יו צ’יקוני, במקור מדטרויט ובשנים האחרונות תושב מבסוט (לדבריו) בעיר אוקלנד, ניו זילנד. האגדה מספרת שבאביב 1997 ניצל צ’יקוני את עבודת הסטודנט שלו כשליח במעדניה כדי להגניב דיסק דמו אל תוך כריך שהוזמן ע”י קרל קרייג, וזה בתגובה החתים אותו ב”פלנט אי”.

בשנתיים שאחרי הוא הוציא בלייבל שני אי.פי’ז, שזכו לביקורות חיוביות מאד בסצנת הדיפ-האוס של מישגן רבתי – So This Is the Dining Room מ-98 ו – Spelunking EP מ-99. בתחילת שנת 2000 הוא הוציא את הקטע שמיקם אותו בליגות של הגדולים:

Can’t Take It by Recloose

המאפיין הבולט ביותר של ריקלוז על פי Can’t Take It הוא הכישרון למלודיה. כשלוקחים בחשבון את ההכשרה המוזקלית שלו (8 שנים של לימודי סקסופון), זה לא מפתיע בכלל. Can’t Take It הוא קודם כל שיר פופ מצוין, ושירי פופ מצוינים לא מגיעים משום מקום. מלבד רמת ההפקה הגבוהה והמיוחדת שלו, שגם פורשנה במבחר רמיקסים מצוינים לא פחות, הוא גם כולל ווקאלז של דוואלה – מנסיכי הסול החשובים של העשור האחרון, והאיש שיכול לצמרמר גם אם יתנסה בקאברים לסטאלה מאריס. האלבום שכלל את Can’t take it יצא רק שנתיים מאוחר יותר בפלנט אי ונקרא “Cardiology”, אבל בין לבין הקליט ריקלוז די ג’יי סט מאלף עבור אסקימו רקורדס – The Jigsaw Music Mix.
כמו כל די ג’יי סט ראוי באמת, גם “ג’יגסו מיוזיק מיקס” הוא בית ספר לעריכה ותמהיל ששילב הפקות האוס חדשניות (ת’יאו פאריש, קארי צ’נדלר) עם קטעי ג’אז עלומים ואלקטרו פאנק קלאסי. לשמחתינו, הוא גם יצא בפורמט ידידותי לתקליטן (ויניל כפול. תמיד כיף), לצערכם החיפושים שלנו אחריו לטובת הפוסט הזה עלו בתהו. ככה שאם לאחד מכם יש עותק דיגיטאלי של האסופה המופלאה הזו, תנו שריקה. כבר נארגן כאן משהו.

הנה אחת הבחירות שלו מתוכו:

אחרי שיצא “Cardiology” (ולא לפני שהיה מעורב ב”אינרזון אורקסטרה”, הפקת הג’אז העתידנית של קרל קרייג) היגר ריקלוז לניו זילנד, התערה בסצנה המקומית וב-2005 הוציא ב”פיספרוג” את Hiatus On The Horizon, השלם והמוצלח מבין אלבומיו. ‘Dust’ הלהיט הבולט ביותר ממנו, המשיך איפה ש-Can’t Take It הסתיים; שיר גדול מלווה בווקאליסט לא פחות גדול – ג’ו דוקי מ”פאט פרדיז דרופ”:

אנקדוטה לא ממש חשובה: בחרנו את “Dust” כאחד מקטעי העשור שלנו בפרוייקט סיכום האלפיים אצל אחיחי.

בשנים שעברו מאז הקליט ריקלוז אי פי של ביצועים חיים לקטעים שלו, ערך אוספים ושחרר אלבום נוסף בשם Perfect Timing, הפעם בסונאר קולקטיב. היום הוא מריץ עם שני די ג’ייז נוספים (מג’יק סאם ופרנק בוקר) תכנית רדיו בשם Hit it and quit it שלה ניתן להאזין בבלוג תחת אותו שם. מלבד תכנית הרדיו אפשר למצוא שם גם סטים שלו וספיישלים כמו זה של דיים-פאנק.

אז סט השבת שלנו מגיע מריקלוז. שעה מלאה בכל טוב, כולל ראיון קצר בהתחלה. טוב שיש טים סוויני שסוגר לנו את הפינה עם החברים מהתיכון.

הנה הוא להאזנה / הורדה

נשיקות!

תשמור על קשר. ריקלוז

כולנו מיתרים של החיים

tapud — Fri, 02 Apr 2010 12:13:45 +0000

בואו נצא מנקודת הנחה שאם הגעתם לכאן אתם יודעים עד כמה דריק מיי חשוב לחיינו. אין טעם לחזור על פרטי הוויקפדיה פעם נוספת – בשביל זה יש וויקיפדיה – ובכל זאת הכנו סיכום שיעור מזורז לטובת המאחרים: אחד משלושת האנשים שאשכרה המציאו את הטכנו והדי ג’יי הטוב ביותר מביניהם. האיש שהפך את המיקסר לביץ’ שלו ואת התקלוט המסיבתי לאמנות. מכאן כל מילה – כולל הצימודים “ניוד פוטו” ו”סטרינגס אוף לייף” – מיותרת.

ברמה האגוצנטרית אנחנו נזכרים בעדנה בפעם ההיא באומן בירושלים בה שלף את ג’יימס בראון – בין קלאסיקת שיקגו להפגזת טכנו דטרויטי – וחיבר עבורנו לראשונה את כל אותן נקודות שחורות ומפוזרות; כשפתח לפני שנתיים את הסט עם הרמיקס של לוצ’יאנו ל”גוד לייף” של אינר סיטי והיפנט את הקהל מהשנייה הראשונה; ועדיין מוקירים לו תודה על כך שחשף אותנו לרון הארדי זצ”ל (והנה כמה סטים של רון הארדי. איכות הסאונד לא משהו, אבל אלוהים ישמור, מה שקורה שם).

השורה התחתונה היא יותר מעניינת: דריק מיי מגיע לברזילי אביב שלישי ברציפות, על תקן רזידנט. המהלך הזה, שמחזיר לכאן את מיי פעם בשנה, מנטרל מראש את האפשרות שהוא ייפול לסט מחווה של בונקרים – אפשרות שנוכח הסטים הקודמים שלו נראית גם ככה קלושה – מאפשר לו לקחת קצת יותר סיכונים ומחזק את הסיכוי שנשמע ממנו את התקליטים שהכי עושים לו את זה כרגע. עדות לכך נמצאת בסט הקודם שלו בברזילי, שהיה אמנם מעט פחות מוצלח, אבל הלך למקומות לא צפויים.
קל להמר שאחד התקליטים האלה יהיה הריליס הטרי בטראנסמט – הלייבל של מיי שהוחזר אל החיים ממצב קיפאון של כמה שנים – “The Pilgrimage EP” של גרג גאו, מפיק אלמוני ודי ותיק. מטורונטו.

לא מפתיע לגלות שהקטעים של גאו מחזקים את הקשר האמיץ שקיים בין דטרויט וקנדה. הראשון, “The Bridge” נשמע כמו מחווה עדכנית ל”Strings of Life” של מיי עצמו, עם דקירות המיתרים ונגיעות הפסנתר הקלות; השני, “Black Sun” הוא כבר טכנו מלודי ניצחוני, מהסוג שמיי אוהב לשחרר לקראת הבוקר אחרי חטיבה טרייבלית שמכניסה את הקהל לטראנס.

העובדה שמדובר בשני קטעים עם פוטנציאל מסחרי גבוה – והם אכן מאוד הצליחו – מעלה תהייה לגבי העתיד האמנותי של טראנסמט, שעד היום נתפש בעינינו כאח הניסיוני מבין שלושת הלייבלים הראשונים של הטכנו הדטרויט (יחד עם KMS של קווין סונדרסון ומטרופלקס של חואן אטקינס). רק לשם המחשה נזכיר שהאמן האחרון שפעל באופן סדיר בטראנסמט עד שלב ההדממה היה ג’ון ארנולד, מפיק ברוקן ביט והיפ הופ מרתק ולא נגיש במיוחד, שהקשר בינו ובין האפוסים הדרמטיים של גאו מזכיר את הקשר שבין דני נוימן והשפה העברית. (הנה מחווה יפה שלו לענק דטרויטי אחר, ג’יי דילה).

ואולי זה מה שאנחנו בעצם מפספסים; שהחוליה המקשרת כאן היא דריק מיי עצמו, שנושא בתוכו את כל המטען הדטרויטי העמוק הזה, על העבר, ההווה והעתיד שלו. זה אולי נשמע פומפוזי, אבל היי, זה דריק מיי.

***

משום שהלילה נקבל מנה גדושה של כל מה שעומד מאחורי הבלוג הזה, וגם אם להיות כנים בזכות השמש שהגיעה במטרה להשאר, החלטנו לספק לכם (בהמלצה מהטוויטר של פאקט מגזין), סט שבת לא אלקטרוני. למעשה, ממש רחוק מזה. את הסט - שממשיך את אווירת המיתרים - ערך ארדוורט, שהוא חצי הצמד רדנוז דיסטריקט (מוכרים למדי בסצנה ההולנדית, עם אלבום בראש האוור וקשורים בגדול גם להתרחשות הברוקן ביט הלונדוני), והוא מורכב כולו משירים של הביצ’ בויז.

קדושי הסייאסטה

אגב, נו-וורק הוא לייבל מיקסטייפים שפועל משנת 2006 באינטרנט בלבד, ומספק לחובבי מוזיקה – מיקצועיים כמו חובבנים – פלטפורמה חינמית להפצה של מיקסטייפים. בבסיס הפעילות הזו עומדת התפיסה כי מיקסטייפים הם כלי חיוני לקידום של מוזיקה, ובמקרה של נו-וורק ללא מטרות רווח. אנחנו לא יכולים להסכים יותר. גם עם מדיניות האיכות של הלייבל, הגורסת כי כל עוד המיקס ערוך וממוקסס כהלכה, הוא יעלה לאתר להורדה חינמית.

הסייאסטה המושלמת במרחק הורדה

***

אחרון, אבל חשוב במיוחד - ביום שישי, 9.4 בלייקה יתקיים הערב החודשי של תפו”ד. יש לכם בדיוק שבוע להחליט מה אתם לובשים.

נשיקות

נסיך החושך

tapud — Thu, 11 Mar 2010 13:43:55 +0000

לפני הכל אנחנו רוצים לבקש רגע סליחה ולהסביר; זה שלא העלינו פוסט הרבה זמן לא נובע מתוך עצלנות, זלזול או רשלנות, אלא מתוקף העובדה שאנחנו קורעים את התחת בעבודות היום האפורות שלנו. זה לא פשוט לנהל חיי רשת רציפים יחד עם חיים תקינים בעולם האמיתי, אפילו אם מחלקים את הנטל בין שני אנשים. בכל זאת אנחנו שמחים לדווח שהסיפוק מכתיבת הבלוג הזה הוא עצום, למרות היעדר תגמול כלכלי.

אחרי ההבהרה הזו היינו רוצים להגיד שלוש מלים: “פנתה”, “דו” ו”פרינס” ואז עוד שתיים – “מאסטר” ו”פיס”. אפשר היה לעצור כאן, לשלוח אתכם לשמוע את “Black Noise” (הנה הוא להורדה) ולחכות למשלוחי הפרחים שבוודאי יגיעו, אבל בואו נרחיב קצת.

פנתה דו פרינס. מאסטר פיס

אחרי שיצא “The Dance Paradox” של Redshape בסוף השנה שעברה לא חשבנו שייקח כל כך מעט זמן עד שניתקל בעוד אלבום טכנו מושלם. וכשאנחנו אומרים מושלם אנחנו מתכוונים לחוויית האזנה טוטאלית; מהתו הראשון – נגיעת מרימבה עדינה – ועד ההדהוד האחרון והמרוחק, שמסמן לנו להתחיל ולהריץ את התקליט הזה שוב. בהנחה שהמסיבות הטובות ביותר הן אלה שמתרחשות בראש שלנו, פנתה דו פרינס מספק להן פסקול שעוזר להן להפליג למחוזות הכי אבסטרקטיים, רומנטיים ואירוטיים. יש משהו מרחף בטכנו של הנדריק וובר; הוא לוחץ על הנקודות הפנימיות בנפשו של הקלאבר בקלילות לא מתלהמת ומעוררת קנאה. הוא מלודי מבלי לדרוך בקיטש, חם מבלי לאבד את השכל ועתידני מבלי להתכחש למסורת. בדומה למה שעשו מוריץ פון אוסוולד וקרל קרייג למוריס ראוול, גם אצל פנתה דו פרינס אפשר להבחין בהשפעות חזקות של מלחינים ניאו-קלאסיים כמו סטיב רייך ו-Arvo Part ובמיוחד ביחס בין מלודיה לריתמיקה, כמו בקטע הבא.

האמת שכבר באלבום הקודם שלו, “The Bliss” – איתו גם הגיע למסיבה מענגת של צ’יפ פריידיי והלייבל “דיאל” בלבונטין 7 – הבנו שמדובר בכישרון יוצא דופן, אולם הוא היה נשמע יותר כמו מחווה עכשווית לדטרויט מאשר התפוצצות של מקוריות שתיקח את הז’אנר קדימה. ב”Black Noise” - שם מבריק שמכניס את דון דלילו לרחבת הריקודים – הוא מנפץ את תקרת הזכוכית שמאיימת לחסום כל יוצר טכנו עם אובססיה לעיר המכוניות ונותן את הטוויסט שלו.

אז מהו אותו טוויסט? קודם תקשיבו לקטע הבא ואז נדבר

אתם יודעים מה, לפני שאנחנו חוזרים, תנו עוד האזנה גם בזה

“My Girls” של אנימל קולקטיב הוא שיר שעדיין מותיר אותנו בהלם מוחלט בכל פעם שאנחנו שומעים אותו; הוא כל מה שאי פעם ביקשנו מהדבר הזה שנקרא מוזיקה. המנון רייבים שהוא בו זמנית גם שיר ערש ומעורר חשק רב עוצמה. והוא כל כך יפה. “Stick My Side” הוא פרק ב’ שלו. פחות מיידי אמנם, אבל לא פחות אפקטיבי (מה גם שהוא משרה על כל האלבום אווירה אינדית, שמתחברת להשפעות השוגייז שתמיד בלטו אצל הנסיך). הגוון שמקבל הקול של פנדה בר כשהוא מונח בדיוק של מדען טילים על משטחי אלקטרוניקה וביט רפטטיבי רק מוכיח שוב שאנימל קולקטיב היו מזמן צריכים לזנוח את הגיטרות ולעבור באופן סופי למסיבות. כמו כולם, תכלס. מה שמביא אותנו לנקודה האחרונה. זה לא מקרי שמטכנו והאוס מייצרים יוצאות הרבה יותר יצירות שלמות מאשר ברוק ובפופ. אפילו ב-”Plastic Beach” של גורילז, על פניו חוד החנית של הפופ העכשווי, יש לא מעט רגעי שופוני – מי אמר לו ריד מתבזבז ולא קיבל? – שאפשר לפסוח עליהם. ב-”Black Noise” לעומת זאת אין שנייה אחת מיותרת.

***

אנחנו שם. פרנסוואה קיי הערב בברזילי

כמובן שלא נתעלם מפרנסואה קיי שינגן הלילה בברזילי. בשתי הפעמים הקודמות שהגיע לאומן 17 בירושלים – בהפרשים מאוד קצרים, אגב – הוא ניגן טכנו עכשווי מה שגרם ללא מעט חברים להתאכזב ממנו. אולי כי הם ציפו למה שהיה מכונה פה אז “באדי אנד סול” – כלומר שינגן האוס ווקאלי רך – ואולי כי הם פשוט לא ידעו למה לצפות ממי שהיה בורג משמעותי בהפקה של “Violator” של דפש מוד והיה מי שמכר להם אותו כדברי אלוהים חיים (אהמ, לאחד מאיתנו היה אז מדור לילה בעכבר העיר, ככה שאולי זו גם קצת אשמתו). אנחנו ממש לא יודעים למה לצפות הלילה, כי הטווח של פרנסואה קיי הוא אינסופי. הוא יכול לנגן סט דאבי חללי כמו בסיילו בניו יורק, טכנו עצבני כמו באומן, אוס Fאנקי ומלא נשמה והוא יכול גם לשלב בין כולם ולהפוך אותם לשלם הומוגני. בביקור הראשון שלו, למשל, השיא של המסיבה היה השיר הבא

הדבר היחיד שאנחנו יודעים הוא שאנחנו שם ומוקדם, כי דיפה וטובי מחממים ואם לשפוט לפי הריליס החדש של דיפה ובירי שווה גם לכם לעשות את זה. חוץ מזה עופרי גופר ודני בר אמורים לסגור, אבל אם פרנסואה עולה על הגל יש מצב שהוא גם לא יירד.

נשיקות

תוספים תזונתיים

tapud — Thu, 25 Feb 2010 10:18:00 +0000

אם יש סיבה אחת שגורמת לנו להצטער שטסנו ללונדון היא המסיבה של סאפלמנט פאקטס הלילה בברזילי . זו לא רק העובדה שחצי מאתנו היה אמור לנגן שם, אילולא היה כה פזיז בקניית הכרטיסים שלו וכמו טמבל מפסיד את הגיג הכי טוב בשנה, כי אם בעיקר הידיעה שכשגיא גרבר מגיע לברזילי קורים דברים מופלאים. המועדון מתחשמל, הקהל באקסטזה והמוזיקה מגיעה מהחלל החיצון, או ליתר דיוק מהמכונות של גיא. תוסיפו לאלו אווירה פורימית, תחפושות מג’וננות ובחורות מעורטלות וקיבלתם מתחרה למסיבת השנה עוד לפני שנוגן בה בייס דראם אחד.

גיסנו. גיא גרבר

המסיבה הפעם תהיה מוצלחת במיוחד. ראשית, מכיוון שגיא נמצא באחד השיאים היצירתיים של הקריירה עם קטעים כמו “My Invisible Romance ” ו “Livia Bang the Drums”שלוקחים את הרגישות המלודית האימננטית שלו לאווירה ממסטלת ואפטרית. שנית מכיוון שאל גיא מצטרף וארוסלב, די ג’יי ומפיק צרפתי ממשפחת סאפלמנט פאקטס שגם משתייך לחונטה של שונקי ודיאד סאונדרום. בפעם הראשונה שחצי מאיתנו פגש בו, זה היה בדירה שלו בפריז לפני מסיבה של לוצ’יאנו ודג’ולז ברקס. בחדר היו הרבה אבקות ועשבים מכל מיני סוגים, פטיפונים וכוננית תקליטים עמוסה עם מדף עליון מרשים. וארוסלב ניגן סט נונשלנטי בזמן שאנחנו ניסינו להיכנס למוד, ותוך זמן קצר מצאנו את עצמנו רוקדים בצורה לא רצונית. “הוא חייב לבוא לארץ” היה משפט שנזרק לאוויר בתדירות של ארבע דקות. עברו שלוש וחצי שנים והנה זה קורה. הולך להיות לכם כיף.