כמו בשיר של לאונרד כהן, החופשים של דירקטוריון תפו”ד התפצלו השנה באופן פיוטי למדי: קודם אני כבשתי את מנהטן, ועכשיו עידית קורעת את ברלין. אלו הן שתי חופשות שונות בתכלית – קולינרית, אופנתית ומסיבתית – שדרכן גם אפשר להתחקות אחרי ההבדלים בינינו, כשכל אחת נהנתנית בדרכה. זה לא שעידית לא היתה לפני כן בניו יורק (היא ביקרה באוקטובר האחרון), או שאני לא דגמתי את ברלין, אבל נדמה לי שכל אחד מאיתנו ממצה אחרת את הערים הללו. אני, למשל, התקשיתי ליהנות בברלין בפעמיים שהייתי בה. זה לא קשור באמת להתרחשות העירונית שהיא מציעה – לכאורה מטרופולין שנסוב על מסיבות בלתי נגמרות תפור עלי – אלא לאופי המחורבן שלי ולחרדות השואתיות שננטעו בי כבר בגיל צעיר. עידית לעומת זאת צפויה לעשות שם חיים משוגעים; היא הסתדרה על דירה ליד הנהר, קבעה לעצמה לו”ז חגיגות ממאדים – מסיבות של פרלון, מובילי ואנדרגראונד קוואליטי רק לשם המחשה – והולכת לטרוף לה את הצורה. ברצינות, היא כזו קרחניסטית שלפעמים מפתיע אותי שהיא לא טראנסווית.

אם לא מספיקה העובדה שנותרתי לבד במשרדי תפו”ד בעוד שותפתי מזיזה את הישבן לצליל סמי די, הרי שגם התחלתי עבודת יום חדשה, שרק תקשה עלי עוד יותר להציף את כמות התכנים הראויה לבלוג. אני מבטיח להשתדל לעמוד בקצב. מצד שני, הקיץ הופך את כולם לעצלנים. אפילו ריקו הוריד הילוך ונשאר כבר שבועיים עם הסט גב אל גב של איוון סמאג’ ואנדרו וות’רול, להלן שניים מחמשת הדי ג’ייז האהובים כרגע על הדירקטוריון. מכיוון שזה המצב ושסמאג’ מגיע בקרוב לישראל (איזה כיף! וותר’ול לא יעשה את זה עד שלא נצא מהשטחים הכבושים), הגיע הזמן לבקר קצת יותר בבלוג שלו. סמאג’, למי שלא יודע, היה במשך שנים עורך מוזיקלי חשוב ברדיו בצרפת וניהל את החנות של ראף טרייד בפריז. ההשכלה המוזיקלית שלו, שמתבטאת בעריכה והזרימה של הסטים, רחבה באופן מעורר הערצה; הוא מומחה באיזוטריה של הפוסט Pאנק, הדיסקו והאלקטרו ובבלוג הנהדר גם משתף הקוראים בידע העצום שלו עם רה-אדיטים לקלאסיקות גנוזות באיכות סאונד גבוהה שהוא נותן להורדה בחינם. בפריז התחרותית, סיפר לי פעם דיויד קיי, מדרגים את הדי ג’ייז לפי ההנחיות הבאות: יש את איוון ויש את כל השאר. אין לי שום בעיה עם החלוקה הזו.

מכיוון שלא היינו מעולם ברוברט ג’ונסון – יש גבול לקורבן שאנחנו מוכנים לשאת בשביל תיירות הקלאבינג שלנו ונסיעה למערב גרמניה המתועשת והשמנונית היא בהחלט חצייה שלו – נאלצנו עד היום להאמין לכולם ולהפנים את החיסור שניאלץ להמשיך ולחיות איתו. אלא שעכשיו, עם הוצאת החלק השביעי והאחרון בהחלט בסדרת המיקסים הביתיים של המועדון, אנחנו מתחילים להבין שמדובר במועדון של פוצים. כשם שאנחנו בטוחים שמסעדת “מחניודה” – עם השם המתחכם המזרחית בפול ווליום ברקע ואווירת הכפיים – תביא לנו את הסעיף מבלי לבקר בה (תנו לאכול בשקט, יא אללה), כך גם נגמר לנו בבת אחת מרוברט ג’ונסון. והכל בגלל ראיון ברזידנט אדויזור של המייסד, הבעלים והרזידנט ATA, שגם ערך ומיקסס את “Live at Robert Johnson Volume 7″. אנחנו עוזבים בצד את הפוזה המתחכמת של “אנחנו מועדון טכנו שלא מנגן טכנו” שמשתחררת מהמיקס שלו, שמורכב בעיקר מקטעי איטלו וגרמנו דיסקו מתחילת שנות השמונים כמו אלה:

מה שבעיקר תפס אותנו הוא הראיון בו ATA מדבר בגאווה על מדיניות הדלת הקשוחה, הברמניות האנטיפתיות שלעולם אינן מחייכות והרמה הנמוכה של המועדונים בברלין. חוזרים שנית – הרמה הנמוכה של המועדונים בברלין. חוץ מזה בטח תשמחו לדעת ש-ATA קשישא, שגם היה מעורב בהקמת הלייבל המצוין פלייהאוס, הוא גם שף שיש לו כל מיני מסבאות בפרנקפורט רבתי וגם כאן יש לו הרבה מה לומר.

לנו באופן כללי די נגמר מהגישה שבה נותן שירות מתנשא על הלקוחות שלו, בין אם מדובר בספריית וידאו, מסעדה או מועדון לילה. אנשים משלמים ממיטב כספם במה שמכנים ברשויות “בתי עינוגים”. בהרבה מקרים זה כסף שהם חוסכים במיוחד ומוכנים לפוצץ אותו בבת אחת לטובת מטרה אחת – להינות קצת ולשכוח מהצרות הקיומיות שלהם ומגיעה להם תמורה מלאה לכספם, שבעינינו גם כוללת נימוס בסיסי, רצוי כשהוא מלווה בחיוך.

אנחנו כותבים את הדברים האלה לא כאזהרת מסע לכל תיירי רוברט ג’ונסון שעתידים להגיע מישראל, אלא משום שבקרוב ייפתחו כאן מועדונים וברים חדשים באוריינטציה רקידה – הרחק מכל הגלינות הקיציות – וכדאי להם להפנים היטב שעד היום, ללא יוצא מן הכלל, מי שנקט באותה מתודה שבזה לקהל שמפרנס אותו, גם נותר מאחור. שירות טוב במועדון מתחיל בתור בכניסה ועובר דרך המלתחה, הבר והשירותים. מערכת סאונד טובה היא רק בונוס. אז הנה, אנחנו מבטיחים – במסיבת השנה שלנו ביום שישי תקבלו כולכם יחס כאילו הייתם מרטין שלאף בקזינו ביריחו.

נשיקות

אם היו עושים עלינו סדרת טלוויזיה, ככה היינו נראים

לא פעם קורה ששואלים אותנו למה בעצם אנחנו מתקלטים ביחד. הרי כל אחד מאיתנו היה די ג’יי בזכות עצמו עוד לפני שהתחלנו עם הבלוג והמסיבות המשותפות, אז מדוע פתאום החלטנו לחלוק את זמן העמדה היקר עם עוד פרסונה דומיננטית? גם לנו אין תשובה אחת נחרצת. אנחנו יכולים לפרוס כאן סיסמאות על יופיה של הזוגיות, אבל זה לא באמת העניין. די ג’יי, איך שלא מסתכלים על זה, הוא עיסוק סוליסטי לאנשים עם בעיות אגו.

אז למה בכל זאת? לא מעט בשביל ערבים כמו אתמול בלייקה; ערבוביה מדכדכת שלא מתהווה בשום שלב למסיבה. גם לא למשהו שקרוב אליה. ורוב הלילות – גם אם די ג’ייז לא יודו בכך לעולם – הם כאלה; מסיבות שלא מגשימות את התקוות שנרקמו בזמן שהעמסתם עוד קטע לסל בביטפורט. ברגעים האלה, כשהאדם הסביר כבר היה חושב על הסבה מקצועית, יש לנו אחד את השני. אנחנו מנגנים אחד בשביל השני, מה שהופך את המועקה הפוטנציאלית לחוויה הרבה יותר הנעימה.

אחרי הפתיחה הטיפה סכרינית הזו, אנחנו מפילים עליכם שני סטים שכל אחד מהם הוא שיעור חשוב בעריכה. שניהם מגיעים מאורחים קבועים בתפו”ד, אזרחי כבוד שבלעדיהם לא היינו אנחנו – אנדרו וות’רול ואופטימו. המשותף בין שני הסטים האלה הוא שאין בהם אלמנטים רקידים. הם מוסיקליים, אמביינטיים, אקסצנטריים ואפילו קצת מטרידים. ובשניהם יש מפגן של אוסף תקליטים ללא קרקעית. ככה עושים את זה נכון.

oki-ni presents MOON by Andrew Weatherall by oki-ni

FACT mix 214 – Optimo (Jan ’11) by factmag

חוץ מזה, הלילה ניב מתקלט דיפ האוס בשסק. בואו לדרינק.

נשיקות

]]> http://www.tapud.co.il/archives/1876/feed 3 http://www.tapud.co.il/archives/1498 http://www.tapud.co.il/archives/1498#comments Sun, 28 Nov 2010 13:48:40 +0000 tapud http://www.tapud.co.il/?p=1498 קשה לי לספור את כמות הפעמים בהן הזכרתי בטקסט את “סקרימדליקה” של פריימל סקרים, עם התיאור הצמוד הקבוע “יצירת המופת”. בשבוע שעבר זה קרה שוב, במוסף גלריה של הארץ. התירוץ הנוכחי לשכתב את אותן מילים מוכרות ושחוקות היא פתיחת חגיגות 20 השנים ליציאתו עם סיבוב שהחל בסוף השבוע האחרון ובו מבצעים לראשונה פריימל סקרים את האלבום מתחילתו עד סופו והוצאה מחודשת של האלבום באריזה מהודרת על גבול המוגזמת. הסיבה שבאיחור של שבוע אנחנו בוחרים לפרסם את הרשימה הזו גם בבלוג היא תכנית רדיו חדשה של יקירנו אנדרו וות’רול שבה הוא חוזר למוזיקה שנתנה לו ולסקרים השראה. בניגוד לדימוי הקלאברי-פרופר של “סקרימדליקה”, התכנית של וות’רול חושפת עד כמה מאגר ההשפעות שלו ושל גילספי היה עשיר ומגוון וחרג מהגבולות של מוזיקת המועדונים התקופתית.

למרות שהרעפתי על וות’רול כל סופרלטיב אפשרי במהלך השנים, נדמה לי שהתכנית הזו היא אחד השיאים שלו ומלמדת כמה האיש הזה אוהב מוזיקה. אחרי שמקשיבים לאנקדוטות המרגשות שלו, אפשר רק לדמיין איך גילספי, רוברט אינס ואלן מקגי יושבים אצלו מסטולים בסלון בזמן שהוא מנגן  את המיקס האקלקטי הזה ומרחיב להם את התודעה. אלה שעתיים שכל אחד חייב לעצמו.

איכשהו התמה הלעוסה שכבר חשבתי שמיציתי כל פסיק אודותיה נטענת מחדש במשמעות כשהיא נקראת על רקע העריכה של וות’רול. מצד שני, זו בטח ההשפעה שלה גם על הטור של ג’קי לוי.

***

בובי גילספי לא רצה לשנות את ההיסטוריה. הוא בסך הכל רצה להיות קול. זה הדבר היחיד שמנחה את מנהיג להקת “פריימל סקרים” מהרגע שראה את ההופעה הראשונהבחייו, זו של “Thin Lizzy” בסוף שנות ה-70, ועד היום. הוא לא חלם שהרפתקאות האקסטזי הבתוליות שלו ושל חבריו ישמשו כבסיס למפגש חלוצי בין תנועת האסיד-האוס לקהילת האינדי ויבשילו לכדי אלבום שיגדיר תקופה, יחבר בקסם אלכימאי בין ז’אנרים ויטלטל את האופן שבו אנו חווים, מפענחים ומקטלגים את המוסיקה שאנחנו אוהבים.

הוא נהנה להיות חלק מסצינה הדוניסטית שברחה מהמציאות התאצ’רית לתוך עולם שכולו סרוטונין, ביטים מונוטוניים וצפצופים אלקטרוניים מבלי לחשוב על העתיד; על הדרך גם ניסח איך יישמע עם “סקרימדליקה”, אלבום שמביט בזלזול בתואר “יצירת מופת”, ושחגיגות ה-20 שלו יחלו בסוף השבוע הקרוב עם שתי הופעות באולימפיה בלונדון.

“סקרימדליקה” הוא אוסף של תאונות מקריות שהתגבשו לחזון אחיד וחד פעמי. הוא נוצר על ידי חבורת טירונים שהתנסו לראשונה בכלים זרים ולא קונבנציונליים ומבלי להתכוון ניסחו את השימוש בהם. והוא עדיין נחשב לנקודת ייחוס בשביל כל אלבום שמשלב בין אסתטיקה אלקטרונית לרוח רוקנרולית, ולהיפך. גילספי היה חבר בחונטה הפאנקיסטית של גלאזגו, שהשתלטה על האינדי הבריטי בסוף שנות ה-80 ומנתה את הסופר אירווין וולש (“טריינספוטינג”), האחים ויליאם וג’ים ריד מ”ג’יזס אנד מארי צ’יין” ואלן מגי, הבעלים של חברת התקליטים “קריאיישן”, הבית החם של “מיי בלאדי ולנטיין”, “סלואודייב”, “בו רדליז” ולימים גם “אואזיס”.

אף שלא ידע לנגן על כלי כלשהו או ניחן בקול יוצא דופן, גילספי התמקם בעמדת הסולן של “פריימל סקרים” והיה המתופף בהקלטות הראשונות של “ג’יז’ס אנד מארי צ’יין”. היו לו המראה, הגישה ואוסף התקליטים הנכונים. “Sonic Flower Groove”, אלבום הבכורה של “פריימל סקרים”, כלל לא רמז על העתיד לבוא וסימן אותם כילדי פרחים שמתגעגעים לפסיכדליה הנאיבית של ה”בירדס”, “בפאלו ספרינגפילד” וה”סרצ’רס”. דווקא בי-סייד ששמו “Velocity Girl”, שהופיע על קלטת שמגי חילק ללא תשלום עם גיליון מיוחד של שבועון המוסיקה “אן-אם-אי”, נהפך למיני-להיט בחוגי האינדי.

גם באלבומם השני שיצא ב-1989 ונקרא על שם הלהקה, “פריימל סקרים” לא ביצעו את הפריצה המיוחלת. הפעם הנוסטלגיה שלהם התכווננה לפרוטו פאנק הדטרויטי של ה”סטוג’ס” ו”MC5″, ולא רק שנחלה כישלון מסחרי, אלא גם נתפשה כמניירה נטולת הקשר תרבותי; בזמן שעמיתיהם לחברת התקליטים החלו לבהות בנעליים ולאמץ את הגיטרה ככלי נגינה לגיטימי, ולהקות מנצ’סטריות כמו “הפי מאנדייז” ו”סטון רוזס” הושפעו מהפופולריות הגואה של ההאוס והטכנו, “פריימל סקרים” שילבו בשיריהם מקצבים רקידים. לאנכרוניזם שלהם לא היה שום סיכוי.

כל זה השתנה כשהבוס מגי – ששם אז את יהבו דווקא על “האוס אוף לאב”, שכיום מוכרת אך ורק בזכות הפזמון “שי-שי-שי שיין און” – ביקש מגילספי לפתוח את הפה ולבלוע גלולה קטנה שקנה ליד השוק של מנצ’סטר. הוא לקח את גילספי למועדון ואחרי זמן הסתגלות קצר הם הבינו שאת מקומו של הPאנק כבחירה המועדפת של הצעירים ותנועות הנגד תופשים כעת צלילי אסיד מסונתזים וביטים רפטטיביים מתוכנתים.

“מעולם לא שמעתי מוסיקה כזאת קודם לכן”, נזכר גילספי בראיון למגזין “Uncut” לפני עשר שנים. “לא הייתי בטוח מה אני חושב עליה, אבל היא סיקרנה אותי”. בתוך חודשיים הוא כבר נהפך לרייבר מן המניין. באחת המסיבות פגש באנדרו וות’רול, פועל בניין מווינדזור, מבקר מוסיקה וחובב כדורגל שבשעות הפנאי גם שימש כדי-ג’יי בחדר העליון ב”Shoom”, אחד המועדונים המכוננים בהחדרת האסיד-האוס לסדר היום הבריטי.

בניגוד לעיתונות הבריטית שביטלה את “פריימל סקרים” ות’רול דווקא העריך את הרגישות העמוקה שטבועה בקטעים השקטים יותר באלבום וביקש מגילספי רשות למקסס מחדש אחת מאותן בלדות, “I’m Losing More than I’ll Ever Have”.

וות’רול, שקיבל אישור לרטש את השיר כראות עיניו, השמיד את הגרסה הקיימת כשהוא מוסיף מקצב רקיד בסגנון “סול טו סול” שדגם מבוטלג איטלקי ל”What I Am” של אדי בריקל, מסלק את השירה של גילספי ושותל במקומה דיאלוג מסרט האופנוענים “The Wild Angels”, בי-מובי ששימש גם השראה ל”אדם בעקבות גורלו” – שבו פיטר פונדה אומר “אנחנו רוצים להיות חופשיים ולעשות מה שבא לנו לעשות. אנחנו רוצים להתמסטל ולעשות חיים”.

זה לא רק היה האקדח שהזניק את “פריימל סקרים” לדרך מוסיקלית חדשה, כי אם גם משפט שנהפך למוטו שלה. מגי החליט שהרמיקס הזה טוב מכדי שישמש כשעשוע פנימי בלבד והוציא אותו כסינגל תחת השם “Loaded”. זה היה הלהיט הראשון של “פריימל סקרים” – הוא הגיע למקום ה-16 במצעד הבריטי – וההתחלה של “סקרימדליקה”.

“Pאנק היה הסיבה שבגללה רציתי להיות בלהקה”, אמר גילספי ל”גרדיאן”, “אבל להיות Pאנק לא אומר שצריך להמשיך לנגן את אותה המוסיקה. זה היה הזמן שלנו והתכוונו להשתמש בכל הכלים שהיו לרשותנו. יכולנו פתאום להתנסות, לדגום ולתכנת מבלי לאבד את הדינמיקה שלנו כלהקה. אנשים נתנו לדמיון שלהם להשתולל. הגיעו לאולפן די-ג’יי, מוסיקאים, זמרים אורחים. הרגשתי כמו ג’ורג’ קלינטון ב’פרליאמנט/פאנקדילק’. שהלהקה יכולה להיות כל מה שנרצה שהיא תהיה”.

הקלטות האלבום נהפכו למסיבה בפני עצמה, כשוות’רול – שבמשך השנים נהפך לאחת מדמויות המפתח של האלקטרוניקה – דוחף את גילספי והחברים יותר ויותר לכיוונים אלקטרוניים עם קטעי רחבה כשרים למהדרין כמו “Don’t Fight It Feel It” – העצה של גילספי להתמודדות עם אקסטזי – “Come Together” והשיר היפה באלבום “Higher than the Sun”, שהפיק וות’רול עם אלכס פטרסון מה”אורב”; שיר אהבה לאנדרופונים המשוחררים שבו שר גילספי “אני חי רק בשביל היום / לא אכפת לי מהמחר / מה שיש לי בראש אתה לא יכול לקנות, לגנוב או לשאול”.

את החותם לאקלקטיות של “סקרימדליקה” הרוויחו “פריימל סקרים” כשהזמינו את ג’ימי מילר, המפיק האגדי שעבד עם רולינג סטונז בסוף שנות ה-60 (מ”Beggars Banquet”) ותחילת ה-70 (עד “Goats Head Soup”), לעזור בגימור של שני שירים אקוסטיים – “Movin on Up” הגוספלי, טייק עכשווי ואקסטטי על “You Can’t Always Get What You Want” של ג’אגר וריצ’ארדס – ו”Damaged”, בלדה סטונסית טיפוסית שקיבלה ממד טקסטואלי-חללי.

“סקרימדליקה” היה להצלחה גדולה גם אצל הקהל וגם אצל המבקרים. הוא גם שינה את היחס לגילספי. לא עוד המזדנב עם אוסף התקליטים האקלקטי – מ”ניו יורק דולז” דרך “קאן” ועד ארט קולמן וסאן רא – אלא מנהיג של להקה חשובה. הופעות של “פריימל סקרים” נהפכו לרייבים, כשחוליית ההפקה של אנדרו וות’רול, ה”אורב” וטרי פיירלי מרקידה לפני ואחרי. השמועה מספרת כי בעת מופע הניצחון בבריקסטון אקדמי, לאחר שזכו בפרס המרקורי, לקחה קיילי מינוג את האקסטזי הראשון שלה. “זו האהבה למוסיקה שחיברה את כולנו”, התוודה גילספי ב”גרדיאן”, “אבל לא נכחיש שגם הסמים ריגשו אותנו. מאוד”. במובנים רבים “סקרימדליקה” – יחד עם “דיקסי נארקו”, האי-פי הפנטסטי שמשלים אותו – הוא לא רק האלבום החשוב בקריירה של “פריימל סקרים”, אלא גם הטרגדיה שלה; אלבום שלנצח ימתג אותה שלא בצדק כלהקה של אלבום אחד ויאפיל על כל יצירה אחרת בזכות התזמון המדויק שלו.

“Give Out But Don’t Give Up”, האלבום הבא שהוציאו “פריימל סקרים” ב-1994, אמנם היה פסטיש רולינג סטונזי מיותר, אבל אי אפשר לומר זאת על אלה שהגיעו אחריו; בתקופה פורייה במיוחד, שנמשכה שש שנים, הוציאה הלהקה – כשקווין שילדס מ”מיי בלאדי ואלנטיין” ומאני מ”סטון רוזס” נהפכו משחקני חיזוק לחברים קבועים – את הסדרה של “Vanishing Point”, “Echo Dek”, “XTRMNTR” ו”Evil Heat”, שבה הגיעה לשיאים יצירתיים לא פחות נשגבים, חדשניים, אקספרמנטליים, פוליטיים ומרקידים מאלה של “סקרימדליקה”. עם זאת “סקרימדליקה” נשאר – תדמיתית בלבד – כגולת הכותרת של הלהקה וההקשר המוסיקלי היחיד כמעט שבעטיו הוא מוזכרת. והנה זה קורה שוב.

***

עד כאן הטקסט של ניב, כפי שפורסם בגלריה של עיתון “הארץ”, ומפה התוסף של הבלוג הזה:

עבורינו פריימל סקרים הם להקה של הרבה יותר מאלבום גדול אחד, מכונן ככל שיהיה. הם אחד מספקי הפסקולים הגדולים של החיים שלנו, משום שיחד איתם התבגרנו והתחכמנו. יחד איתם גדלנו להיות (כך אנו מקווים) אנשים שתפישה תרבותית והסתכלות רחבה יותר חשובה להם לא פחות מהזיקה לרחבות הריקודים. קחו לדוגמא את “Vanishing Point”, אלבומם מ-1997. אלבום שנוצר בהשפעת סרט הפעולה-מסע Vanishing Point מ-1971, והסינגל הראשון מתוכו “Kowalski” מרפרר ישירות לדמות הראשית בסרט. בקליפ המעולה שלו (שתיסרט אירווין ווילש, שכבר הוזכר כאן) מככבת קיית מוס – בעצמה אייקון פופ ניינטיז מובהק – לצד מכונית הדודג’ צ’אלנג’ר, והוא כבר יצירה פוסט מודרניסטית ששוזרת את העבר על הדימויים והאסטטיקה שלו באמירה פופית עכשווית. Vanishing Point הסרט, היה מסמך ביקורתי על החברה האמריקאית בתהליך ההתפכחות מחלומות ההקיץ של שנות ה-60 ו”קיץ האהבה” של 1969, האלבום של פריימל סקרים הוא תעודת בגרות של להקה ששרדה את “קיץ האהבה” של 1988 ואת קריסת תרבות הרייב שלא איחרה להגיע בתחילת שנות ה-90, ושמצאה לנכון להמשיך להרחיב אופקים ואת ספקטרום היצירה שלה – עם או בלי עזרים נרקוטים, זה לא באמת משנה. מה שכן משנה, זה שאת זה אי אפשר להגיד על אף אחד מהלהקות הגדולות שפעלו לצידן בתקופה שהגדירה את השיח בין הרוק למוזיקה האלקטרונית – לא על ההפי מאנדייז ולא על הסטון רוזס.

גם XTRMNTR משנת 2000 הוא אלבום שראוי לכל הסופרלטיבים שהורעפו עליו בזמן אמת. מגזין Q בחר אותו לאחד מהאלבומים ה”כבדים” בכל הזמנים, ואפשר לגמרי להסכים איתם בנקודה זו. XTRMNTR הוא יצירה פוליטית, חריפה שלא בחלה בנושאי הביקורת שלה – הממשלה, המשטרה, הפאשיזם הבריטי או התאגידים. אבל, וזה אבל חשוב, הגדולה של פריימל סקרים (כרגיל) היתה בדרך בה ניתבו את האגרסיות האילו אל תוך הפקה פאנקית (ב-פ רפויה) משופעת באורחים כמו דיויד הולמס, ברנארד סאמר או הכמיקל בראדרס.

עד כאן רשמינו החודשיים על וות’רול ופריימל סקרים. האמת שזה גם שיעור בשבילנו שמלמד שיש פעמים בהם נוסטלגיה היא לא בהכרח דבר רע

***

וכמובן תודה לכל הקוראים שהגיעו לשסק ביום שישי. סחטיין עליכם, הרמתם את האווירה.

נשיקות

יאללה ביי

היו לנו כמה תקופות יפות עם החגיגת. תחילת הדרך בקיץ 2004, הקאמבק של עונת 2007 ותפקיד המפתח שלו כברירת המחדל של השנה וחצי האחרונות. חגיגת בשבילנו היה רעל של מסיבות קטנות, שהן, כך אנחנו סבורים, המסיבות הכי טובות. זה נכון שהחוויה של חלל גדול מפוצץ ממצב רוח היא יחידה במינה, אבל באופן אישי תמיד היינו חובבים של החדרים הקטנים יותר. חגיגת מזכיר לנו את פנתה דו פרינס ולורנס בלבונטין 7 במסיבה של צ’יפ פריידי שהעיפה לנו את המוח; הוא שולח אותנו לקני הוקס ב”אייס”, שבשש בוקר, כשאנחנו בדיוק חזרנו אחרי עוד סיבוב בפיצוציה ממול, הוא שלף את “פלאנט רוק” של אפריקה במבאטה; הוא מחזיר אותנו למסיבות הסגירה המרגשות של הסופהביט; לברזילי הקודם שבו כל מסיבה היתה מצומצת ואינטימית; לקאסי בחצר של הליזארד ובבר ירושלמי מחורבן שבקושי מצאנו. מצגת זכרונות סלקטיביים מהמסיבות הללו מתרוצצת בדמיון שלנו בשישי בערב, כשאנחנו מכינים את תיקי התקליטים לקראת הערב שלנו בלייקה; מקווים שיהיה בו שמץ מהאווירה שהיתה בהן.

הלילה בלייקה, החל מ-23:00, נערוך את מסיבת הפרידה הרשמית של תפו”ד מהחגיגת עם פסקול שמקבץ את כל הטוב שיש לקיץ 2010 להציע. מה שמזכיר לנו שגם אם כל העיר מדברת על מרקו רזמן, קצת מיהרנו להכתיר את לונה סיטי אקספרס כמנצחים במצעד להיטי תפו”ד. התקשרו אלינו מהאוקטופוס: יש להיט קיץ חדש:

פרידה, יש לציין, למטרות של שכנוע העצמי בלבד, אפשר אפילו לומר שאנחנו מבוגרים מדי עבורו גם כך. הצד השני של המשוואה הזו הוא שננסה למצוא לו תחליף שהולם טוב יותר גילנו ומעמדנו.

***
לא נשאיר אתכם בציפיה לערב בלי איזה סט חימום לשבת, או ליתר דיוק שניים. מגזין פאקט הבריטי האהוב עלינו משחרר מדי שבוע, כבר 140 שבועות, די ג’יי סט חדש מעניין.  הטווח המוסיקלי הוא בלתי תחום ומכיל בתוכו אמביינט נויז, מוזיקה ניאו-קלאסית, דיסקו, דאבסטפ, טכנו, מטאל ואלקטרו. השבוע העלו בפאקט את כל 140 הסטים שנמצאים בארכיון שלהם למיקסקלאוד והחלטנו שכל אחד מאיתנו ייבחר סט אחד לשבת. ההחלטה אמנם היתה קשה, אבל בינינו, זה היה רק תירוץ בשביל שתיכנסו לשם ותתחילו לחרוש על האוצר המוזיקלי הזה.

הנה הסטים הנבחרים:

ניב התלבט בין אנדרו וות’רול לשד, ובסוף הלך על וות’רול (הדי ג’יי הטוב בעולם):

עידית בחרה במתיאס אגואיו. הסט הזה יצא שניה לפני שטסנו (ביוני 2009) לברצלונה, והוא ליווה אותה בנסיעה ששינתה לחלוטין את הטעם שלה:

להתראות הערב,

ונשיקות.