הלילה, ב23:00 בדיוק, נשדר את תכנית הרדיו הראשונה של תפו”ד (שעתיים של האוס, טכנו ותפוחי אדמה. יהיה מעולה). לצורך העניין, אנחנו משחקים קצת בלהיות וודי אלן ומקדישים את הפוסט הזה לימי הרדיו שלנו; הימים בהם התעצבה ההשכלה המוזיקלית שלנו בזכות הקופסה המיושנת שבתוכה היה חבוי העולם הגדול. לא תמצאו כאן את ג’יילס פיטרסון, רוב דה בנק או מארק רונסון; גם לא את רדיו איביזה, הפודקאסטים המצוינים של אלון עוזיאל ואגוזי או המסיבות המוקלטות שאפשר למצוא אצל החבר ריקו בסאונדקלאוד. הם הגיעו בגיל מאוחר יותר, כחלק מגל שפע בלתי נתפס שהתקשינו לדמיין בשנות התבגרותינו. מכיוון שרוב התכניות הללו התייחסו למצעדים בחו”ל, החלטנו גם אנחנו לדרג את אותן תכניות במתכונת מצעד. יש לכם השגות לגבי הדירוג? השמטנו מהרשימה את התכנית שהכי אהבתם? אתם חושבים שכל המצעד הזה הוא קשקוש אחד גדול? אתם מוזמנים לשלוח את תגובתכם למערכת תפו”ד על גבי גלויה ואנחנו נענה בהקדם.
מצדיעים לתכניות שהביאונו עד הלום
חדש, חדיש ומחודש
200 שבועות בראש המצעד, כניסה ישירה אל חמשת הגדולים, מין המכבש, דיסקוטיל! מקום ראשון! בריטניה! טוני פיין, ים, סוסים ורשת ג’. שנות השמונים היו השנים של הפופ ושל שוש עטרי ב”חדש חדיש ומחודש”, הרצועה היומית והכה מעודכנת של רשת ג’ – רשת ג’ האמיתית של פעם, ולא הנפיחה הלבנטינית שמוצאים היום על הסקאלה. שמענו פעם מישהו אומר שהיכולת לכתוב המנוני פופ מושלמים אבדה בתחילת הניינטיז. אנחנו לא קונים את זה, פופ מושלם יש גם היום, ולא מעט. מה שאי אפשר לומר על קיומה של תחנת רדיו ממלכתית, כייפית ועם היד על הדופק בישראל.
בר”ד
לפני שכתב את “רמזור” והצטרף ל”מחוברים” היה רן שריג מהדמויות הפעילות בסצינה האלקטרונית הישראלית. היה לו מדור מצוין בזמן תל אביב, הוא כתב ביקורות ל”גלריה” והיה הבוס של הלייבל קסבה רקורדס, שבין השאר הוציאו את האוסף המקומי המצוין “סטאף” ואת “הפה והטלפיים בחלל”. חוץ מזה, כשנדב רביד עזב את מפעלות של”ג ברדיו תל אביב לטובת הקמת “הקצה” הוא השאיר אחריו את רן כיורש. בר”ד – בין הריקוד לדמעות – היתה תכנית קאלט במובן הכי בסיסי: אחרי שעברה משישי בערב – הזמן האידיאלי עבורה – לרביעי בחצות, היא החלה נפרמת מדי שבוע; אף פעם לא ידעת אם המגיש יגיע, כמה שעות הוא ישדר, כמה מתוכן יהיו הגיגים וכמה מוסיקה, ואיך היא בכלל תישמע. כשכל המשתנים הללו היו מתחברים, בר”ד היתה אפטר פארטי מושלם ללא מסיבה לפניה.
של”ג
ואם כבר הזכרנו משקעים, אי אפשר בלי התכנית אליה חזר יקיר תפו”ד נדב רביד מחו”ל – שעתיים (או שישי) ללא גבולות ברדיו תל אביב. של”ג חיברה בין Fאנק וסול ישן, דראם אנ’ בייס, היפ הופ, ברייקביט, ביג ביט – אז זה היה באופנה – האוס, דיסקו, טכנו ואלקטרוניקה אבסטרקטית, בעריכה הקולחת של נדב ועם ההגשה מפוצצת האנדרסטייטמנט (משפט אופייני, על רקע “The Message” של גראנדמאסטר פלאש: “מי שהשיר הזה לא נמצא באבות המזון שלו, צריך לעשות בדק בית קטן”). של”ג מאוחר יותר הפכה מתכנית רדיו גם לליין מסיבות, שנמשך כמה שנים טובות ולקח את הגיוון המובנה של התכנית אל רחבת הריקודים הגשמית.
עסק שחור
במשך שנים היא היתה עלה התאנה היחיד של גלגלצ בתקופה הכי חשוכה שלו והיתה גם האנטיתזה לכל הפלייליסט המוכר והקרייניות המלחששות – צרחות, שיגועים ומוזיקה שמרימה את האווירה. ספק אם ההיפ הופ היה כל כך גדול בישראל אלמלא לירון וקוואמי הפכו אותו לכזו חגיגה מדי שבוע.
בטרייה
פעם שנייה נדב רביד, פעם ראשונה מלכיאל גרוסמן – ושניהם לא בפעם האחרונה במצעד הזה. הצמד שברבות השנים הפך לפולאר-פייר החזיק את תכנית המצעדים, ההיפ הופ והדאנס היומית של גלי צה”ל – אתם יכולים בכלל להאמין שהיה דבר כזה? – ועשה עבודת קודש. מדי צהריים היינו מקבלים מנה מדויקת של האוס ניו יורקי (“ביוטיפול פיפל” של ברברה טאקר היה להיט ענק שם), פופ בריטי (“גירלז אנד בויז” של בלר) וכל מה ששווה ביניהם. זו כמובן לא היתה רק המוזיקה, אלא גם הגישה המשועשעת של נדב ומלכיאל – עופר שלח ושימי ריגר של הדאנס – שלפעמים העדיפה את הדאחקה על שיר טוב – ואיזה הסבר בדיוק יש למי שמשמיע שיר של קולה שייקר, אם לא כדי לעלות עליו בפזמון ולשיר “ג’אייף ג’אייף”, או להתלוות לנטשה אטלס וטראנס גלובאל אנדרגראונד עם “נגמרו הפיצוחים”? – וטוב שכך. “בטריה” היתה כל מה שחסר היום בתכניות הצהריים בישראל. היא היתה מצחיקה, קומניקטיבית וחשובה ברמת האינפורמציה והייחוד שהיא סיפקה, מבלי להתחנף לשנייה לקהל שלה בטריקים זולים.
ציפורי לילה עם יעקב גלעד / לא רוצים לישון עם אמיר אשר
היה רגע אחד בו הפסקנו לישון בימי חמישי בלילה. ולא כי היינו מבלים אותם בהופעה או מסיבה, זה קרה שניה וחצי מאוחר יותר, אלא משום כפולת רדיו מדהימה; ציפורי לילה עם יעקב גלעד ולאחריה שלוש שעות של “לא רוצים לישון” עם אמיר אשר. גלעד, מלבד היותו אושייה מוזיקלית משפיעה ברוק הישראלי, ניחן בטעם של מיליון דולר שנע בין האינדי והאלטרנטיב של תחילת שנות ה-90 דרך גותיקה, רוק ואוונגרד מהעשורים הקודמים ועד הנגיעות הכי מדויקות ורגישות בפופ – תמצאו לנו היום מישהו שסוגר תכנית עם ” Your Funny Uncle ” של הפט שופ בויז – ובמוזיקה האלקטרונית הנכונה. אשר, מאידך, היה זונח את הפרסונה הצבעונית שלו של שעות אחר הצהריים ושוקע לשידור רדיופוני בנימה שקטה, אישית ואינטימית. האמת, שלפרקים אינטימית מידי – מישהו זוכר את פרשיית זוג הנאהבים שהוא העלה לשידור באמצע האקט? אנחנו זוכרים. אבל לא כמו שאנחנו זוכרים מה זה לשמוע את קילינג ג’וק בעשרה לחמש בבוקר.
הפסקת עשר-כל תכניות קוטנר
מה תהיה הרשימה הזו שווה בלי המחנכים הגדולים שרון מולדבי, מיכל ניב ויואב קוטנר? האנשים שהמציאו את המנדט הגלצניקי, שהפך את המחאה לקיצוץ “הקצה” ללגיטימית ומתבקשת. הקריאות הרביזיוניסטיות שעושים כיום לתקופת הזוהר – או החושך – של גלי צה”ל בשנות השמונים ומפנות טענות כלפי ההתעלמות שלה מדאנס הן אמנם מעניינות וחשובות, אבל הן גם מגמדות את ההישג שבו משטרת טעם מצומצמת הצליחה להכתיב טוב טעם – גם אם בעל קריטיריונים בעייתיים לפעמים – לדור שלם. תראו, אנחנו לא חסידים גדולים של באוהאוס וטוקסידו מון, ובכל זאת את התכניות של מיכל ניב וקוטנר אי אפשר היה לפספס; הן אלו שלימדו אותנו בזמן אמת על ניק קייב, הקיור, סוניק יות’, הביסטי בויז, פאבליק אנמי, נירוונה, פרימוס ומיניסטרי. וזה משהו ששום תיאוריה לא יכולה להתעלם ממנו.
זה קורה
“זה קורה” התחילה כתכנית שבועית (ימי רביעי) בצה”ל 2 ועם הזמן קיבלה משבצת יומית, עד שלוח השידורים עבר שיפוץ והיא התגלגלה להיות “בטריה”. אמיר אשר ומאוחר יותר נדב רביד (שזוכה על ההופעה השלישית במצעד בגלידה בטעם תפוח אדמה מוקרם) נתנו בדיוק את הטוויסט המתחכם והמתבקש שיבדיל אותם מהעברית הצחה של עטרי ז”ל – עם עוזי פרויס בתפקיד טוני פיין – ומיסדו את אחת התכניות הכי פחות ציניות של גלי צה”ל באותן שנים.
מסיבת ריקודים עם איתן תבור ומלכיאל גרוסמן
לאמריקאים היה את רון הארדי, ההוט מיקס פייב, רייל רוד שואו ו-WBMX . לבריטים את קיס אף אם, פיט טונג, האסנשל מיקס ותחנות הרדיו הפירטיות של לונדון, לצרפתים את רדיו נובה, ולנו – לנו היתה “מסיבת הריקודים” של מלכיאל גרוסמן ואיתן תבור. ללא סייג, תכנית הרדיו המשפיעה והחשובה ביותר עבורינו, וארבע השעות השבועיות של צה”ל 2 שהפכו אותנו מאספני מוזיקה לקלאברים. מאנשים של הופעות, לרקדנים. גרוסמן ותבור עשו היסטוריה. לא רק משום שהביאו אל הרדיו הישראלי את ה -FEEL של רחבות הריקודים, אלא מכיוון במשך ארבע שעות הם הפכו את הרדיו למסיבה שלמה: פתחו בשעה של היפ הופ, המשיכו בעוד שתיים של האוס וסיימו עם צ’יל אאוט. בזכותם למדנו את ההבדל בין טרייבל לפרוגרסיב, בין ניו יורק לשיקאגו, בין גראג’ לדיפ האוס. בארבע השעות האלה הכרנו את האורב, ג’אם אנד ספון, סוון וואט ואנדרוורלד. איתם חגגנו את הימים הראשונים של תרבות הדאנס בתל אביב – במסיבות בשפך הירקון ואלנבי 56 – ורק לאחר שכבר ירדה, וצה”ל 2 הפכה לגלגל”צ, וסופי השבוע הפכו לרגועים, הבנו שהיינו חלק מהיסטוריה. קטנה, מקומית, עם מעט מידי תהודה על התרבות הישראלית, אבל לעזאזאל – היסטוריה.
***
התפו”דים עולים לשידור הערב, ברדיו תדר 23:00 עד 01:00. בואו גם לשתות בירה
נשיקות!
בואנה, לא פספסתם אפילו תוכנית אחת. סטייל.
מזכיר גם לשדר את הג’ינגל שקוואמי הכין לכבוד בואם של הביסטיז אי שם ב-92′ נדמה לי על הביט והפרייזינג של so watcha want. ג’ינגל שאח”כ צורף כבונוס לסינגל של root down. ספיישל ביסטיבויז ביום שישי…
אכן, ימי הרדיו שבחלקם מסתבר, היו מאד עליזים.
נדמה לי שגם למה-יש מחד ויקיר אביב מאידך יש תרומה, אמנם מועטה בהקשרים האלו, לעיצוב טעם מוסיקלי של דור.
זה נכון, הביצועים העבריים של “פאנצ’ר” בשלושים בצל לצד חבורת האשם תמיד ושיר המנגל של “מה יש” אכן הפכה את הרדיו למקום שמח יותר. דבילי – אבל שמח.
תודה רבה על הפוסט המעניין.
אני אוסיף הרבה סטים שהייתי שומע בתכנית “הסט” ברדיו ת”א, שידורים חיים ממועדונים שניגנו בהם מוזיקה נכונה. כמו למשל הווקס בימיו הטובים (לא היו יותר מדי כאלה לטעמי. פנטסטיק ווקס בקיצור), קוסמיק צ’רלי, קולנוע זמיר, קפה ברזילי, סופהביט כמובן, האומן פה ושם…
כתבה מעולה ומרגשת. את התכניות בעשר השנים האחרונות קצת פיספסתי (בכל זאת האינטרנט נכנס ואיתו ירד הצורך ברדיו כדי להתעדכן) אבל הכל נכון. מה שלי היה חסר ברשימה (אולי יישמע מצחיק אבל לא) היא התכנית “דיסקו שואו” של גד ביטון בכל יום שישי בין 10 ל2 בלילה בקול השלום המיתולוגית. גד ביטון היה לחדש חדיש ומחודש מה שהטקנו של דטרויט היה להאוס של שיקגו (שוב, לא צוחק). עם ה”12 הכי חדשים ומשפיעים. בין הדברים ששמעתי אצלו בפעם הראשונה בחיים: can you feel it של mr. fingers, סטרינגס אוף לייף של דריק מאי, jack it to the sound of the underground של פאסט אדי, ועוד אוצרות כמו איטלו דיסקו של תחילת הניינטיז (numero uno וכאלה) ן altern 8. אומנם היית צריך עצבים מברזל כדי לעבור את כל הג’ינגלים (שזכו לאחרונה לפרודיה משובחת בתכנית הערב של טייכר וזרחוביץ’) אבל זה היה חלק מהעניין…
הג’ינגל של קוואמי היה ב95 .
סך הכל לא רע רק הפתיחה היא ברמת כתיבה של ילד בכיתה ט מעירוני א עם התחנפויות מעיקות ולא מוצדקות.
שוהם -אתה לגמרי צודק לגבי דיסקו שואו. גם אנחנו היינו בעניין שלה ואין ספק שהיא היתה מהראשונות שניגנו גרסאות 12” ורמיקסים של קטעים שאחר כך הפכו לקאלסיקות. העניין הוא שבדיסקו שואו הכל הלך, בלי שום סינון, כלומר גם דטרויט ושיקגו וגם יורו נוראי. אגב, ג’ק טו דה סאונד הוא לא של פאסט אדי, הוא של היטהאוס. הנה הלינק
http://www.youtube.com/watch?v=7KHfNIOGXa8
אייל – זה נכון שב”הסט” היו רגעים יפים, אבל זו תכנית שלגמרי היתה תלויה בהיצע המקומי בכל סוף שבוע, ללא עריכה והגשה פעילות. באותה נשימה אפשר גם להזכיר את “אלקטריק אווניו” של דפנהלו שהרגישה יפה מאוד את הדופק המועדוני.
פרונק – אתה מוזמן לכתוב לנו פתיחות לפוסטים הבאים
גם את הגירסה של היטהאוס וגם של פאסט אדי. פאסט אדי פשוט הוציא את זה קודם….
http://www.youtube.com/watch?v=EFVIgwx7j4U&feature=related
זה אכן היה תלוי בהיצע, והיו גם ערבים משעממים. ודפנהלו גם היתה הקול מאחורי ההכרזות אחת לעשר דקות ב”הסט”
שוהם – ווי סטנד קורקטד
אוי, אגב רשת ג’, איך אני יכול לשכוח את תכנית הדראם אנד בייס של סיגל הורן. שהזכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם אבל היא היתה משודרת כמה ימים בשבוע (נכון? או שרק ערב אחד? בשלב מסויים היא עברה לשדר ברצועת לילה של רדיו 1 הישראלי – כן, היה דבר כזה, קראו לתכנית שלה ג’אנגל פיתוח) והיא זו שפתחה אותי בזמנו, בזמן אמת, לסגנון הזה, שאהוב עלי מאוד עד היום. בזכותה קניתי את האוסף הישראלי Bass Works והשאר הסטוריה פרטית שלי. הייתי בחטיבת הביניים וממש היה לי עצוב שפספסתי תכנית
אם אני לא טועה….באותה שעה של דיסקו שואו הייתה תכנית בערך עם אותו קונספט (“12-ים) ברשת ג’, אני חושב שקראו לזה “מסיבת ריקודים” ולמנחה קראו איתן גור…גם ביום שישי, בערך מ-11 עד 1…אני מחדרה במקור וכנראה שבאמת לא יצאנו הרבה באותם ימים….אולי כדאי להקדיש כתבה דומה לתכניות טלוויזיה שהשפיעו? נגיד “יורופרייד) שהראו קליפים על מסך ענק שמורכב ממלא טלוויזיות (קליפ שהשפיע עלי במיוחד מהתכנית הוא “סמוראי” של מישל קרטו….אה, וגם shake the disease של דפש מוד), וגם התכנית האגדית מסיבת ריקודים עם אילן בן שחר, שם מי שרקד הכי יפה לצלילי אינר סיטי (“לא דני סנדרסון, קווין סנדרסון”-ציטוט שהיה באמת) קיבל ערכת סלטי חומוס וחצילים של סלטי שמיר! בכל מקרה הנה קליפ קצת לא קשור אבל תמיד כיף לראות מהתכנית “בין הכסאות” אילן מדגים סקרצ’ינג על קומפקט דיסק וכמובן ד”ר שרמן המיתולוגי
http://www.youtube.com/watch?v=EkRV_qJDs8s
אייל – זו בדיוק האינדיקציה לתכנית משפיעה: העובדה שהיה לך עצוב להפסיד תכנית. אנחנו הברזנו מבית ספר במשך סמסטר שלם בכל יום שני רק כי היה לנו שיעור שנפל על המצעד הבריטי
שוהם – גם ברמת השרון ורעננה לא היה יותר מדי לאן לצאת, ככה שאנחנו מבינים על מה אתה מדבר. ההבדל בין איתן גור לגד ביטון, הוא שאחד היה פונקציונר של רשת ג’ שהגיע למשבצת הזו על ידי החלטה אקראית ברשות השידור, ואילו השני הוא אחד הדי ג’ייז החשובים בתולדות המדינה. וגם אצל ביטון תמיד היה יותר כיף.
מסיבת הריקודים של אילן בן שחר ראויה לפוסט משלה. כשיצא “פרנצ’ קיס” של ליל לואיס החברות של עידית מרעננה נסעו להשתתף בתור רקדניות בקהל, ואחת מהן נתפסה בריקוד סולו בדיוק ברגעי הגניחות של הקלאסיקה. מה שהפך את ההופעה הטלויזיונית הזו לקלאסיקה בפני עצמה.
של”ג היה מעולה, מוסיפה את סופרגראס של נועה גראס שעיצב את ימי נערותי,
וגם, אין מה לעשות – את נקודת הג’ק שהייתה בגללה מפסידה שעות שינה יקרות בלילות שבת, בתיכון.
הייתה תוכנית ברשת ג’, לפני שהם עברו רק לעברית, של בחורה בשם אורלי, גם מוזיקה אלטרנטיבית, אולי אתם זוכרים מה זה היה?
[...] This post was mentioned on Twitter by idit frenkel, Michal Ronel. Michal Ronel said: עידית וניב בפוסט יפה ותרבותי על תוכניות רדיו בישראל שהיו ואינן http://www.tapud.co.il/archives/947 [...]
נועה – את מתכוונת ל”קצת אחרת”, התכנית המעולה של יוסי כסיף ואורלי מורג ברשת ג’. לא ברור איך היא נשמטה מהרשימה הזו
אר אי אס פי אי סי טי
זהו. אתם יכולים להמשיך לחפור
בקשר לפרנצ’ קיס , ליל לואיס סיפר לי שהוא הגיע לארץ מתישהו בסוף שנות
ה80 במיוחד כידי לדבר קצת ולהשיק את הסיגנל המדובר בתחנת רדיו ישראלית .
יש למישהו תיעוד להזייה הזו ?
גם ציפורי לילה עם גל אוחבסקי בשנות ה80 היו כייפיות. הוא ניגן מהמיטב של להקות C86, שהיו חמודות מדי להפסקת 10.
במילה אחת – מרגש. בשתי מילים – דאבל קאסט.
עוררתם לי געגועים לטייפ הדאבל קאסט (מתוצרת אייוה – מייד אין ג’פן) שבעזרתו הייתי מקליט את התוכניות מהרדיו, יותר נכון הייתי מקליט רק שירים מתוכן ועורך אוספים עם קטעי דיבור אקראיים
ברור, גם אנחנו. החלום שלנו זה למצוא את הבן אדם שיעביר את כל הקלטות הישנות מהבודיעם למפ3. נפתח להן מדור מיוחד, נקרא לו “כרום”.
בהחלט ציינתם את כל התוכניות החשובות, כילד גרתי במקום שהוא ממש חור, איזה מושב בדרום. רדיו ותקליטים שהייתי מזמין בדואר או נוסע לבית התקליט לקנות היו חלק עיקרי משעות הערב.
הייתי מוסיף גם תוכנית מוזרה עם משה מורד שנראה עבד אז בCBS הוא היה מנגן הרבה גרסאות 12″ לכל מיני להיטים. נראה לי שהייתה גם תוכנית רוק כבד בגלי צה”ל בתחילת שנות התשעים אבל הזכרון הוא לא מה שהיה.
את התוכנית של יעקב גלעד לא הייתי מפסיד, לאיש היה טעם של מליון דולר. גם הפסקת עשר הייתה מאבות המזון.
לעזאזל, נולדתי 4 שנים מאוחר מדי.
כשאני התחלתי עם הרדיו היו שם כל מיני צ’ימו באיו ו-2 בראדרס און דה פורת’ פלור ולקח לי כמה שנים להשתחרר מהחינוך הקלוקל של דידי הררי ועופר נחשון (שאם יצא משהו טוב מההאזנה המסיבית לכל הזבל מהולנד ובלגיה שהוא ניגן בכל יום, זה בעיקר הפימפום שלו לפט שופ בויז שהדביק אותי).
לאסף גברון היתה תוכנית בחורף של 95-96 ברדיו ירושלים ואני חייב לו (כמו גם לרימיקס/מיקס, מדור המוזיקה של כל העיר שהוא ערך באותה תקופה) את כל מה שאני מכיר ואוהב. אני מתאר לעצמי שלא הרבה זוכרים את התוכנית הזו.
דודי, דווקא לנו יש פינה חמה בלב לנחשון. כשבגל”צ כבר שכחו מה זה כיף, הוא היה מפגיז עם כל מה שחם במועדונים. ולמרות שהרוב באמת היה יורו קלאב לא לעיס, עדין יכולת לקבל אצלו תמונה רלוונטית של מפת הפופ והדאנס, לאותם ימים.
חוץ מזה שלא תתפוס אותנו אומרים מילה רעה על צ’ימי באיו. אקסטזי, אקסטנו בן אדם.
תוכנית הרוק כבד המדוברת בגל”צ הייתה “נושם כבד” בשבת מ-11 בלילה
בתקופה הזאת מטאל די העיף אותי לשמיים, וזה היה המקום היחיד לשמוע דברים ממש פסיכיים ברדיו
ואני לא מדבר כול מיני פנתרה וכאלה, אני מדבר על להקות כמו פנדמוניום ושאר חובבי שטן או מטאל ישראלי כמו פיפול
היתה גם תוכנית רוק מצויינת בסוף האייטיז תחילת ניינטיז בשלישי ברשת ג’ שהאינטרו היה גירסא אינסטרומנטלית לקינקס
יש לי איפשהוא קסטה שבה באותה התוכנית יש את
“החדש של מיניסטרי” http://www.youtube.com/watch?v=2xeG62UQO68
וכמה דקות אחרי זה את
“החדש של סוניק יות”
http://www.youtube.com/watch?v=04fAzuS04R0
מאוד אהבתי את עופר נחשון – הוא היה אמיתי באהבה שלו לכול הגיי שיט שהיה אז
אצלו עברתי רגע מכונן עם הקטע הזה
http://www.youtube.com/watch?v=19WDoHwpptE
מאותו רגע הפסקתי למוע מוסיקת גיטרות למשך כעשור – ואם זאת לא השפעה של רדיו,אז על מה בעצם אנחנו מדברים פה?
כסיף ברצינותו התהומית נשכח מהרשימה שלכם . וציפורי לילה עם דורון נשר שהיה בחמישי – אז היתי מקליט מראש. אבל זה כי אני חננה
קאז – אנחנו מודים ומתוודים על ענין כסיף. לא ברור איך זה קרה, בחיינו שהיא הייתה שם ברשימות הראשונות
אם אפשר לכפר על זה הרי שאנחנו מקדישים לה ולך את הקטע הבא
http://www.youtube.com/watch?v=DlbQrGZ4Kgc
אייל – בדיוק על זה אנחנו מדברים.
תודה על הפוסט המרגש! לפני כמה שבועות מצאה זוגתי קסטה שהקלטתי אי שם באמצע שנות השמונים של קצת אחרת.
מיליון שנות אור לאחר מכן, עם ילדים אנרכיסטיים שמטפסים על הקירות בביתי, לעמוד במטבח ולשמוע “קר לך בקיץ? חם לך בחורף? רונדולפלטז”, חדשות שכאילו כלום לא השתנה עשרים ומשהו שנים אחר כך, אורלי מורג בהגשה סופר אינטליגנטית, עריכה מבריקה – מרגש ממש.
אז בשבילי קצת אחרת באמצע שנות השמונים זה בעיקר זה:
http://www.youtube.com/watch?v=w0XoLJbdGf4
אז יואב קוטנר כתב שיר עם דני בדרובסקי.
והחלבות ואני חידשנו אותו עם י’ בעצמו.
וכל מה שיש לי להגיד בנושא בתגובה למה שכתוב פה, כולל תיאור מפורט של יום שידורים כפי שהייתי מקשיב לו בקביעות + השמות של כל מי שהיה צריך להזכיר ברשימה הזאת מבחינתי. הכל פה -
אם רק תקשיבו…:
http://www.youtube.com/watch?v=La8uo9aNDYc
ולגבי העסק- תודה (:
רציתי רק להגיד תודה. זה מאד מרגש להיות בפוסט אחד עם כל כך הרבה אנשי רדיו שהערצתיואני עדיין מעריץ. זאת מחמאה ענקית אז באמת המון תודה.
איך שכחתם את “דיסקו שואו” בקול השלום???
שם למדנו מה זה טכנו, אסיד וניו-ביט הרבה לפני שבמשטרה שמעו על זה…
ומה יש לנו היום?
סוף שבוע גרוע בחלחל”צ, רדיו ללא הפקה ורדיו לב המדי… אההה, זאת אומרת לב נהגי המוניות והאוטובוסים
* נא להחזיר את מלכיאל והצעיפים לרדיו ולשים אותם בפריים טיים!!