הערב נחגוג יחד עם ברזילי יום הולדת. ארבע שנים שהמועדון – אותו מלעיזים וקנטרנים שונים אוהבים לכנות “המחסן המטונף” – עובד, ועובד קשה על מנת להפוך את חיי הלילה שלנו לראויים. ובראויים אנחנו מתכוונים לא רק ליבוא של שמות גדולים מהעולם, אלא גם לתובנות החשובות האחרות שלבעדיהן לא ניתן להרים מסיבה, ובטח שלא לנהל מועדון.
אין לנו דרך מתוחכמת או מנוסחת מידי לכתוב את הדברים שעל ליבינו כשזה מגיע לברזילי ולירון וספי – האנשים שעשו אותו למה שהוא – מועדון הלילה הבולט והחשוב של סצנת האנדרגראונד התל אביבית בעשור האחרון.
ירון וספי הם קודם כל חברים (במקרה שלה ותיקים וקרובים כבר למעלה מעשור) וברזילי הוא המגרש הביתי שלנו – על היציעים המתפרקים שלו והדשא שכבר מצהיב בקצוות.
את מניפסט הלילה של תפו”ד הכולל מידה הגונה של ליכלוך, מעשים שיפה השתיקה להם ואהבה שלא נגמרת למוזיקה התחלנו אולי לכתוב על הרחבות של אלנבי 58, הסופהביט והאומן, אבל בברזילי הבאנו אותו לידי מימוש. מאחורי הפטיפונים או על הרחבה. מהגלגול הראשון שלו ברחוב ברזילי – חלל המסיבות המדויק ביותר שידעה תל אביב – ובהמשך ברחוב הרכב.
באהבה, כמו תמיד באהבה, ישנן גם החמצות וכאבי לב ואכזבות. הן חלק בלתי נפרד ממערכת יחסים עמוקה וארוכה. בעשר שנים של פעילות – מתמרז לאונג’, דרך האייס והלימה לימה ועד ההקמה של המותג ברזילי – ידענו גם ריבים ועצבים, מוניטורים שחסרו בעמדה, צ’קים שהתעכבו, ליינאפים מקושקשים ורשימות חסרות בכניסה. אבל אף אחד מאלו לא יכול למספר הפעמים בהן יצאנו מהמועדון אל הבוקר עם התחושה המספקת שרק מסיבה טובה באמת יכולה לה. עם הטעם בפה שהוא עבורינו טעם החיים.
וכמו ירון וספי, גם אנחנו כבר לא בני 20. גם אנחנו נוסעים לפחות פעם בשנה לאחד הפסטיבלים הגדולים של אירופה בשביל לחוות שם את הדבר האמיתי ולחזור לכאן ולהמשיך לחכות לסוף השבוע שיגיע ואיתו ההבטחה שאולי תתממש. וכמו כולם, גם אנחנו קראנו השבוע את המילים המרגשות של ירון והבנו את שידענו זה זמן מה; הזמן של ברזילי קצוב. מתי שהוא גם הוא ייכנע לתכתיבי החוק הדרקוניים של עיריית תל אביב וייסגר או יימכר. אנחנו לא יודעים מה יקרה ביום ההוא, אבל מסתובבים בשטח כבר מספיק זמן בשביל לדעת שכל סוף הוא גם התחלה של משהו אחר. ומכירים כבר עכשיו את הדור הבא של היח”צנים, המפיקים והדי ג’ייז שידאג ללילות של תל אביב ושלנו.
ועד שהיום הזה יגיע, אנחנו חוגגים – הערב ניב ינגן בחלל המרכזי עם עפרי, טופי, דיפה, דני בר ואחרים – ורוצים לנצל את מרחב הבלוג האישי שלנו להגיד תודה מכל הלב על 4 שנים. יום הולדת שמח ברזילי, ירון וספי. אוהבים אתכם תמיד.
***
מצטערים, אבל ציפינו ליותר. וולף אנד לאמב
אנחנו מצטערים, אבל “Love Someone”, אלבום הבכורה של וולף אנד לאמב, היה אמור להיות טוב יותר. לאורך השנתיים האחרונות הפכו זאב וגדי לשתיים מהפיגורות הכי מרתקות בדאנס: הם החזירו עטרה ליושנה הניו יורקית עם ליין המסיבות המדובר שלהם; ניהלו לייבל חף משגיאות וחשפו לעולם כשרונות ענקיים כמו דניז קרטל, נו רגיולר פליי, ניקולס ג’אאר, סול קלאפ ושון ריווס; והם עצמם שחררו סינגלים מעולים מבית ומחוץ – בספקטרל סאונד, סיסטמטיק וקרוסטאון רבלס. זאב וגדי הפכו לקואפרטיב מרהיב שמחזיק באסתטיקה מוסיקלית ברורה מאוד – פרקאסיבית, סליזית, מחרמנת וממסטלת – ובגישה שבראה עולם אוטונומי שבתוכו הם יכלו להתנהל ולעשות כרצונם; במקום לנסות ולהשתלב בתוך הסצינה, הם הביאו אותה – את ברלין, פריז, לונדון וברצלונה – אליהם; זוחלת, מריירית ומתחננת שיתנו לה לקחת חלק בתוך היקום השמח שיצרו.
“Love Someone” היה אמור להיות הסיכום המפואר של המגמה הזו. האלבום שאליו מתנקזים הכישרון, האמביציה והניסיון לכדי יצירה אחת אחידה ומגובשת. הוא לא. יש בו שבעה קטעים שהטוב שבהם הוא בכלל רמיקס של Dyed Soundroom, ואף אחד מהם לא נוגע בקרסוליים של הסינגלים ששחררו השנה זאב וגדי, ביחד ולחוד. למרות שהוא משופע בסטייל ולא מתרחשת בו שום פארסה, נדמה שהוא סובל מחוסר החלטיות קונספטואלית; הוא לא מיועד לרחבות ולא לחדר המיטות; אין בו את השלמות הדרושה כדי לביית את ההאוס וגם לא קטעים שמעוררים את המועדון בראש שלנו.
אבל הסט לשבת, איזה סט
מה שיפה בדאנס הוא שעל אירועים כאלה אפשר לדלג ולהמשיך קדימה מבלי להתעכב עליהם בדרמטיות יתרה. יאללה, היה ונגמר. זה לא שעכשיו זאב וגדי תקועים עם האלבום הזה בטור. הנה, רק בשבוע שעבר נחת עלינו קאסט חדש מעשה ידיהם, שמלמד שזו היתה בסך הכל מהמורה קטנה בדרך. או במלים אחרות, סט פיצוץ.
Wolf + Lamb – DJBroadcast Podcast – 05-07-2010
***
מכינים את לברון לבאות
ואי אפשר בלי מילה על לברון ג’יימס, שנוטש את קליבלנד לטובת מיאמי. למרבה הצער זו לא השמש של פלורידה, או 2 לייב קרו שמושכים אותו לשם, אלא רצון נואש לקחת סוף סוף אליפות, גם בתור כינור שני לדוויין ווייד (ואחרי שנחנק השנה בפלייאוף מול הסלטיקס, אולי זה מהלך מתבקש). עד שנגבש דעה מוצקה יותר בנושא הזה, הנה שני קטעי מיאמי בייס אהובים עלינו במיוחד, שיכינו את לברון למה שצפוי לו במועדונים המקומיים.
ובשבוע הבא – תכנית הרדיו הראשונה של התפו”דים ברדיו תדר. ועד אז, נשיקות
