אצבעוני

ההכנות לקראת בואו של לארי הרד לבלוק היו אמורות להתחיל רק בעוד כמה ימים, אבל הבוקר נתקלנו בסט כפול בן ארבע שעות, שמאגד את מיטב הקטלוג של מר אצבעות, ולא יכולנו להתאפק. תנו למשחקים להתחיל, או משהו כזה.

מי שאמון על הסט הזה הוא דאבימן הספרדי; הבעלים של הלייבל “דיפ אקספלורר” ומפיק מצוין לכשעצמו עם אוריינטציה מהצד העמוק והדאבי של דטרויט – הוא מרבה לשתף פעולה עם אלטון מילר, ריק ווייד ומייק האקבי האלופים – השכלה רחבה ואוסף תקליטים ענק, שחלק גדול ממנו מוקדש להרד.

מכיוון שבשבועות הקרובים נאכל לכם כאן יפה-יפה את הראש עם הביקור המשמח הזה, נקצר הפעם ורק נאמר שסט של ארבע שעות שכולל קלאסיקות, רמיקסים וקטעים נשכחים של הפיגורה המשמעותית ביותר בהיסטוריה של ההאוס – ערוכים וממוקססים בטוב טעם ועם הרבה אהבה – הוא הדרך המומלצת להתכונן לביאת המשיח.

חלק א’ של הסט

חלק ב’ של הסט

***

אמרנו את זה בעבר ואנחנו שבים ומודים, כשהדאבסטפ התחיל להרים את הראש, איפה שהוא לפני מספר שנים, הרמנו אנחנו את האף בכיוונו וטענו שהקישקוש הזה לא הולך להחזיק מים לאורך זמן.
טעינו, ולא רק שטעינו – אלא טעינו בגדול, כי מהצד הזה של המפה יצאו בשנים האחרונות כמה מהמפיקים, התקליטנים והלייבלים המעניינים והמרעננים ביותר במוזיקה האלקטרונית של העת הנוכחית. קוד 9, סקרים, מרטין, ג’וקר, רוסקה, פולטי דיאל, ג’וי אורביסון, ביוריאל, הייפר דאב, פריים נאמברס וטמפה – יהיו רק חלק מהשמות שראוי שיוזכרו כאן, ואל קבוצת האיכות הזו שייך גם אקטרס.

בקבוצת האיכות. אקטרס

אקטרס (ששמו האמיתי הוא דארן קאנינגהם) גם הוא יליד הממלכה המאוחדת, ואולי כבר נתקלתם בו בין האוספים של Prime Numbers או בקאסטים הנכונים, עומד להוציא בחודש הבא את אלבומו השלישי (או השני, תלוי אם סופרים את איפי הבכורה הזה. תודה אגוז!) שיקרא Splazsh.

עוד לפני שאנחנו מדברים קצת על האלבום החדש, קבלו שתי דוגמאות למה שהוא סיפק לתקליטיה שלנו עד היום:

גם Crushed וגם Hazyville הם דוגמאות מצוינות לעבודה של אקטרס; הכישרון בו הוא מתכתב עם הטכנו של חואן אטקינס והאלקטרו-בוגי של אג’יפשיאן לאבר בקטע ראשון או הדיפ-האוס / ג’אז של ת’יאו פאריש או קני לארקין בשני. חשוב לציין שאין כאן נוסחתיות, כי אם פירוש מוצלח שח ההיסטוריה כפי שנכתבה בידי דורות קודמים של מפיקים אל מציאות עכשווית; הן ברמת הסאונד והן ברמת ההגשה.

וזה כבר קטע מהאלבום החדש. אנחנו חושבים שהוא מסביר בלי מילים למה אנחנו מתכוונים:

Maze הוא כישוף. מצמרמר, מערפל ומעורר מחשבה. בדיוק כמו השם שלו, הוא גורם לך ללכת לאיבוד בין מלודיה “רצינית” לקיומיות מועדונית מסיבתית, והאמינו לנו בשביל קטעים כאלה אנחנו נשארים ערים עד השעות הכי קטנות של הלילה.
בדומה לשאלות ששאלנו אחרי אלבום הבכורה של ביוריאל, אנחנו תוהים – האם המוזיקה של אקטרס היא המוזיקה של העתיד? האם עוד רלוונטי לשאול את השאלה הזו? איפה בכלל מפסיק העכשיו להיות מה שהוא והופך למחר?
עם מסורת מכובדת שכוללת את יצירות האומנות של קרל קרייג, מוריס פון אוסוולד, דרקסייה, אנתוני “שייק” שאקיר ואנדרגראונד רזיזסטנס ועם מורשת שחוגגת כבר 25 שנה, הטכנו כבר מזמן אינו הסאונד של העתיד משום שהוא קורה בכל דקה שאנחנו מבזבזים על כתיבת פוסטים, במקום להוריד את האלבום החדש של אקטרס – שכולל 12 רצועות של אלקטרוניקה משובחת – ולהתמסר לסאונד של העכשיו.

הנה הוא כאן

***

סיפרנו לכם כבר שכשהיינו בלונדון לפני חודשיים הלכנו לשמוע את מעיין נידם (לשעבר מיס פיטס) ושמחנו לבשר שהיא אחת הדי ג’ייז היותר מעניינות, מרקידות, שמחות וסקסיות – גם במוזיקה שהיא מנגנת וגם בנוכחות שלה בעמדה – שיצא לנו לשמוע בשנה האחרונה.

מהממת! מעין נידאם

כמו שאפשר לשמוע בקטעים שהיא מפיקה בעצמה ויוצאים בלייבלים מעולים כמו פרלון ופריק אנ’ שיק, גם כדי ג’יי מעיין נמצאת עם האצבע על הדופק ומחברת בקוהרנטיות מעוררת התפעלות בין נקודות ציון בהיסטוריה של ההאוס עם דגש על קטעים שמבוססים על סאונד של 909. הסט הזה, שנשמע כמו המסיבה הכי טובה ששכחנו להגיע אליה ב-1999, הוא דוגמה מייצגת ליכולות העריכה והמיקסוס הגבוהות שלה, וגם הוא מתקשה להעביר את האנרגיות שראינו ממנה בשידור חי (רמז לדיפה: תבדוק מתי היא מגיעה בפעם הבאה לבקר את ההורים).

הנה היא כאן

***

את השבועיים האחרונים נראה כי בילינו בחיק עמוד הפרופיל של “ריקו” – משתמש כבד של סאונדקלאוד והחבר החדש הכי טוב שלנו. הנה כמה שמות של סטים שניגנו שוב ושוב מהאוסף הכמעט בלתי יאמן שלו: דיקסון במסיבה מ-2003, פראנסוואה קי בסשן באק טו ביסיק מ-1996, מייק האקבי בשיבויה, יפן מ-2001 ו-איצ’ פאונדיישן באומן 17 מ-2003. וגם את סשה דייב, קרל קרייג ופיל וויקס בסטים שהוקלטו לפני חודש. וזו – אנחנו מבטיחים לכם – רק רשימה קטנה ומגוחכת מתוך קטלוג הסטים העצום שיש לבחו-ריקו (הא? הבנתם?) הזה.
מה שמביא אותנו לתובנה ההגיונית הבאה -
אם בתחילת ימי שיתופיות הקבצים (נאפסטר, אודיו גאלקסי) היינו מרגישים די חודרניים בכל פעם שלחצנו על הקליק הימיני בעכבר ועברנו למוד של “חפש בתיקיית המקור”, הרי שאתרים כמו סאונדקלאווד – שמספקים כלים נוחים ואיכותיים לשיתוף תכנים ברשת – פתרו לנו את הבעיה הזו.
יחסי הגומלין האלה – במצב שבו משוגע עם קבלות כמו ריקו, בוחר להקדיש חלק ניכר מזמנו באיסוף, קיטלוג והעלאה לרשת של אוסף הסטים שלו, ואנחנו יושבים לו הפיד כמו שני פרזיטים – הם הדבר הכי שקרה לנו מאז המצאת הפודקאסטים. ומסיבה מאד פשוטה – לא צריך להוריד יותר למחשב ג’יגות על ג’יג’ות של דיג’י סטים, כי איכות הסאונד של סאונדקלאווד היא יותר מנהדרת, וזה עוד לפני הפן הויראלי וקלות החיפוש והשיתוף המובנת.
היינו רוצים לתת משהו לריקו בחזרה, אבל מעבר להערצה עיוורת ואסירות תודה – אין לנו באמת מה. לכן, אנחנו ממליצים לכולכם להוסיף את ריקו למועדפים או לספחו כחבר רשמי בסאוונדקלאוד שלכם. מי יודע, אולי בעתיד הלא מאד רחוק תמצאו אצלו גם סטים של התפו”דים.

אוהבים אותך אמיגו