פרידה ממלקולם מקלרן וסודות מחדר העריכה

מלקולם מקלרן עזב אתמול את עולמינו והוא בן 64. זה אומר שהוא חי פי שלוש יותר זמן מסיד וישס אבל מת צעיר יותר ממיק ג’אגר (ייבדל לחיים ארוכים). העולם יזכור את מקלרן כמנהלה האגדי של הסקס פיסטולס (ושל הניו יורק דולס), כמעצב תרבות, פאשניסט, אמן טוטאלי שבמו ידיו בנה את הפרסונה ההיסטורית של תנועת הפאנק. האיש שהעלה את הפיסטולס על ספינה על מנת שיבצעו את “אלוהים נצור את המלכה” מול בית הנבחרים והמוח מאחורי “תרמית הרוקנרול הגדולה”. אנחנו מהמרים שבישראל יזכרו לו בעיקר את הזוועתון “פאריז”, אלבום הקונספט הג’אזי שהוציא ב-94 ופס הקול של הסיוטים שלנו, אבל הולכים לזכור לו את 1983, השנה בה הוציא את Duck Rock, ממנו יצאה הקלאסיקה הזו:

“דאק רוק” הוא לא רק אלבום כייפי ומצוין שלא התיישן עם הזמן, הוא גם עדות לגאונות הנדירה של מקלרן; היכולת לנתח בזמן אמת הלך רוח של תקופה, לאסוף סביבו את המוזיקאים והמפיקים הנכונים – מאפריקה במבטה דרך טרוור הורן ועד תומאס דולבי – ולהרים מסיבה. אחת שכולם רוצים להיות מוזמנים אליה. מלבד ההישגים המוזיקלים, “דאק רוק” גם תרם להחדרת האסטטיקה של תרבות ההיפ-הופ בימיה הראשונים אל מערכות הסטריאו (כלומר לדאבל דקים) של הקהל הלבן – אז עדין הנתח הצרכני החשוב של תעשיית המוזיקה. שני הלהיטים הגדולים ממנו – “באפלו גירלס” ו”דאבל דאטצ’” – הגיעו לטופ 10 האמריקאי, וזכו במספר אינסופי של סימפולים ואיזכורים בהמשך.

מקלרן ונערות הבאפלו, 1983

מקלרן נפטר מסיבוכים של מחלת הסרטן, שזה הכי לא רוקנרול שיש ובעיקר עצוב. אבל אנחנו בטוחים שגם על ערש דווי הוא נשאר הליצן האקסצנטרי שהיה בחייו, ונפרדים ממנו עם תודה גדולה על נערות הבאפלו, הדאבל דאטצ’, על הסופרים טים שואו ובעיקר על הקטע הזה:

נוח בשלום אלוף.

***

כמו שכולכם בטח זוכרים ומתרגשים ומחכים – ואם לא אז תגללו קצת למעלה יש באנר עם כל הפרטים מצד שמאל ויש גם איוונט בפייסבוק – הערב אנחנו חוזרים ללייקה, לסשן החודשי של תפו”ד בו אנחנו פורסים את הסחורה הכי טרייה משווקי ההאוס והטכנו ואתם רוקדים. לעין בלתי מזוינת, הכנה של ערב שכזה נראית אולי (ורק אולי) קלה כמו הסיבוב הראשון של השאלות במונית הכסף, אבל למען האמת עריכה של ערב ריקודים שלם היא לא עניין של מה בכך, בייחוד בתקופה המתעתעת בה אנו נמצאים; אין שום יכולת לנחש מה יוליד הרגע הבא וכיצד תרגיש השעה הקרובה. אנחנו יכולים לפעול רק על פי תחושות שמונעות מתקוות ומרווח מספק של סגנונות שיאפשר לנו לתמרן בתוכו .
בדיוק בגלל הקשיים הללו החלטנו לפתוח בפניכם את חדרי העריכה ולחשוף אתכם להרהורי ליבנו, ששולטים בסט שאותו ננגן הלילה בלייקה.

נתחיל עם רמיקס של שון ריווס וגוטי – קומבינציה מנצחת של יליד דטרויט שחי בברלין וארגנטינאי – לשיר היפהפה Hold Me Tight שמספק לנו בדיוק את אווירת הפתיחה האהובה עלינו: ווקאלז מעוותים, מלודיה עקומה וביט משתק, שיוצרים אווירה מוזרה והופכים את פתיחת הערב על הבר למפתה ומזמינה. בסיטואציה אחרת הקטע הזה היה יכול להזין אפטר מסומם ומדומין, אבל אנחנו יודעים את מקומנו.

נמשיך עם ניק קרלי, מהשמות המזוהים עם מה שמכונה “הסאונד של מנהיים” לא מעט בזכות העובדה שהוא מנהל שנים מתוך שלושת הלייבלים החשובים שיצאו מהעיר הזו – “8ביט” ו-”סיסיל” (הלייבל השלישי הוא “אוסלו רקורדס”). הפעיליות של שלושתם אחראית באופן משמעותי על החדרת האלמנטים ה”חמים” לאלקטרוניקה הגרמנית – פרקשנים לטיניים, סימפולי תופים אורגניים ושימוש בלופים של ווקאלז להעצמת האוירה הממוסטלת הכללית. כל אלה פלוס מלודייה מהפנטת נמצאים ב-Mayas, קטע שיצא בינואר ב “akbal music” שממקסיקו

את הסקציה של מרכז הערב תופסים שני קטעים. הראשון מביניהם שייך לדניאל סטפאניק, טיפוס חשוב בסצינה של לייפציג – עיר מזרח גרמנית עצובה בה חווה אחד התפו”דים את המסיבה הקשה בחייו –  יחד עם שותפו לשעבר ליצירה של מתיאס טנזמאן, הכוכב הגדול מהלייבל “מון הרבור”. הקטע של סטפניק הוא לכאורה מה שמכונה בשפה המקצועית “טול” – קטע פונקציונאלי שמטרתו למשוך עם הגרוב החזק שלו את הערב קדימה ללא יותר מדי תשומת לב. הצרה היחידה היא שמדובר בקטע שבו הגרוב  – על העושר של כלי ההקשה והבייסליין הקטלני – הוא כה דומיננטי עד שהוא הופך לקטע זכיר בפני עצמו, וזה עוד לפני שהוא נפתח ונהיה לחגיגה של ממש

הקטע השני מגיע ממרקו רזמן aka דיג’י פייג’, איש הלייבל Upon You Records ושחקן לא חדש במגרש. אנחנו אוהבים את Sao Paulo Lights כי יש בו את כל מה שצריך ע”מ לשמור על הרחבה דינאמית וזאת מבלי להעיק עם ניצחונות מיותרים. מה גם שיש בו נגיעות של ניו יורק האוס ושילובים שכאלה תמיד עובדים עבורינו.

ממש לפני הסוף, בזמן שהברמנים של הלייקה כבר מפלשים את הלואו-בולס למשמרת של שבת, אנחנו שמים קטע מהאי פי האחרון של מודימנק - לא להתבלבל עם מודימן (השם שלו “מנצס’טרי עגמומי” בסלנג הוא בדיחה קטנה על חשבונו) – שיצא עכשיו ב- 2020Vision. מודימנק, שנולד כדני וורד ומוכר גם בשם “דאבל די” הוא מתופף ומוזיקאי בעל הכשרה פורמלית ממנצ’סטר, שלצד עבודתו כג’אזיסט מן המנין גם מפיק קטעי רחבות מצויינים.

הקטע האחרון של הערב הוא אולי לא חדש, אבל בוודאי אפקטיבי כמו ביום שיצא. אנחנו מתכוונים לרמיקס המצוין של הדי ג’יי השחורה שיינדו להמנון המסומם של מתיאס מאייר; קטע שכבר בגרסה המקורית שלו הצטיין ביכולות היפנוט של פסיכולוג קליני. שיינדו לוקחת את הביט והופכת אותו לדאבי וממוסטל יותר. היא מושכת את האקורדים, מכפילה את המנטרה הווקאלית, מחדדת את העלייה ומוסיפה עומק; בשלוש פעולות עריכה פשוטות היא יוצרת קלאסיקה לשעות אחרי הפעילות ומושכת את הגרוב למעלה. ככה אנחנו מדמיינים את האפטרים שלעולם לא יתנגנו בארץ.

בואו לשמוע את כל אלו ועוד, הערב בלייקה החל מ-23:00 (נחלת בנימין 29 על הפינה עם גרוזנברג). שימו עליכם איזה נצנץ שנדע שזה אתם.

ובנתיים, נשיקות