היה כיף מאוד ביום שישי האחרון בברזילי. החימום של דיפה וטובי שם את מרכז הכובד של הערב ברחבה כבר מהרגע הראשון, דריק מיי הפגיז עם שלוש שעות אינטנסיביות של תקלוט טכנו עילאי וטאמה סומו סגרה את הערב כמו ענקית באווירת שעות אחרי הפעילות, עם מוזיקה שתואמת את מצב ערפול במוח באותם רגעים.
אין עוד די ג’יי בעולם שנשמע כמו דריק מיי; הגרוב, העריכה, הטכניקה, הגיוון והתזמון הם ברמה הכי גבוהה שדי ג’יי יכול להגיע אליה. המיקסים שלו פראיים, דינמיים ואינטנסיביים; הבחירות שלו, בין אם הן קטע ישן של קווין פישר, להיט גדול של דניס פרר או קלאסיקה דטרויטית נשכחת שיש רק לו, משרתות נאמנה את הבנייה של הסט ומניעות אותו קדימה בלי להוריד לשנייה את הרגל מהגז. וכמה כיף לדעת שעוד שנה הוא שוב יגיע לכאן.
***
על פניו מתיו הרברט עשוי מכל החומרים שאנחנו שונאים; מפיק טרחן, שרואה בעצמו אמן פוליטי -טוטאלי ולוקח את המוזיקה שלו ברצינות יתרה: הוא יוצר תחת מניפסט מחמיר שניסח ובו הוא שולל מכל וכל את השימוש בקיצורי דרך כמו מכונות תופים, או סימפולים מוזיקליים; הקליט אלבום שכולו הורכב מרעשים שמפיק גוף האדם; שחרר אלבום קונספט אנטי-צרכני שנקרא “נשק להשמדה המונית” ובו דגם קריעת עטיפות המבורגרים של מקדונלדס וזריקת נעלי נייק; ועכשיו הוא אחראי על טרילוגיה שתצא עד סוף השנה ומסתיימת עם אלבום שהצלילים בו נאספו במהלך מחזור חייו של חזיר. תוסיפו לאלו את הפנאטיות האקולוגית – הוא לא מוכן לעלות על מטוסים משום שמדובר ב”מזהמים” – ואת הצביעות הפוליטית – את ישראל הוא מחרים בהפגנתיות, אבל להגיע לקפיטל הדורסני והכוחני של ארצות הברית לקונצרטים מכורים מראש בהוליווד הוא משום מה לעולם לא שלל – וקיבלתם נודניק לתפארת.
נודניק, אבל עם קבלות
ובכל זאת, אנחנו גזורים על הרברט; גאון חד פעמי שאצלו האידיאולוגיה לא באה על חשבונה של המוזיקה. ההפקות שלו אמנם שכלתניות – כלומר פונות אל האונות ומונעות ממחשבה תיאורתית ביקורתית - אולם לא דוחקות את הרגש, העדינות והגרוב לשוליים. הטיפול שלו בביט, בנקישת פסנתר, בניואנס קליקי-מיקרואי הוא מלאכת מחשבת של הנדסת סאונד באותה מידה שהוא יוקד מתשוקה לפיזיות ותנועה. זה יכול להיות דיפ האוס מפתה כמו הרמיקס המינימליסטי והדאבי למולוקו או ההתנסויות שלו עם ביג באנד, שמדגימות הכי טוב את כל פילוסופיית השימוש בסאונד שלו. חוץ מזה, לכו תגידו מילה רעה על הפטרון של הקטע הזה:
הזכרנו קודם את הטרילוגיה שהרברט מוציא עכשיו. לפני הפרק על החזיר, תגיע יצירה שלמה שהוקלטה במשך לילה אחד במועדון האהוב עליו, רוברט ג’ונסון באופנבאך, גרמניה ולפניה אלבום שבו לראשונה ישיר הרברט בעצמו. הסינגל הראשון מתוכו -פופ-האוס-קברטי יפהפה – נקרא “לייפציג” וכצפוי יש לו גם קליפ אמנותי. מקווים שזה לא יישמע זחוח, אבל זה ממש לא מפתיע אותנו שהרברט הוא גם זמר טוב, כמו שלא הפתיע אותנו לגלות שאנדרו וות’רול או דיויד הולמס יודעים לשיר. ככה זה כשהלב שלך במקום הנכון.
אם נדמה לכם שהסיפור הזה מכסה את הפעילות של הרברט לשנה הזו תחשבו שוב. לקראת הסתיו יראה אור אלבום נוסף בסדרה הקלאסית המדוברת של דויטשה גראמופון – זו שחיברה כבר את קרל קרייג ומוריץ פון אוסוולד למודסט מוזורגוסקי ול”בולרו” של מוריס ראוול – כשהפעם הרברט מפרק ומרכיב מחדש את הסימפוניה העשירית והבלתי גמורה של גוסטאב מאהלר. מה שנקרא, בקטנה.
***
בפינת ההיסטוריה ע”ש פרופסור מיכאל הרסגור, אנחנו מארחים השבוע את סול הבן – ליין מסיבות, לייבל ושם נרדף לסולפול האוס (במידה רבה, זהו גם הליין שהיווה השראה לערבי הלג’נדס בבלוק. לפחות כך אנחנו מניחים). אנחנו משתמשים כאן במינוח “היסטוריה” משום שהסיפור של סול הבן טומן בחובו את החוקיות הראשונית והלא מאכזבת הגורסת כי לכל תנועה תרבותית, גדולה ככל שתהיה, תקום תנועת נגד. אם נקפוץ רגע עשר שנים אחורה, וניזכר בסאונד ששלט בעולם ההאוס (ובשלט אנחנו מתכוונים למסיבות ולמועדונים הגדולים בעולם כמו בארץ) יהיה קשה מאד שלא להצטמרר, אפילו שבחוץ כבר חמים לגמרי. כי אם אתם זוכרים – ואנחנו מאמינים שלפחות חלקכם מבוגרים מספיק בשביל לזכור – מצבו של ההאוס בתחילת האלפיים היה בכי רע. הפרוגרסיב והטראנס קלאב רמסו כל חלקה טובה, האוירה הפכה אגרסיבית יותר והביטוי “ניצחונות” היה לענין שבשגרה. גם אם בוחנים את שאר הז’אנרים הבולטים באותה תקופה – טק האוס, מינימל טכנו, אלקטרו קלאש או ברייקביט – מבינים כמה בלט חסרונו של הסול, ומבינים עוד יותר איך מתוך אותו חוסר צמח הערב של “סול הבן”. היוזמה הגיע מיחצ”ן אנגלי בשם אולי וויט שחבר לאגדת ההאוס הניו יורקי, לואי ווגה ויחד הם פתחו במינסטרי אוף סאונד את סדרת הערבים וזו הפכה עם הזמן ללייבל שפעל לקידום והפצה של הסולפול האוס ושל יוצרים המזוהים איתו (דומת פיבן אוורט, דניס פרר או אושנלדה).
מכך שהיה יותר ממתבקש שאת דיסק האוסף החגיגי (והמשולש) בחגיגת העשור של סולהבן ערך ומיקסס ווגה עצמו (הנה ראיון איתו על הפרוייקט שממנו לקחנו גם את הוידאו).
התוצאה, מתבקשת אבל לא פחות ממצויינת. ווגה מיטיב לשלב את הלהיטים הגדולים והשמות הבולטים בז’אנר עם קטעים יחודיים יותר, פרקשנים, אפקטים והכל על מנת לייצור את אוירת המועדון הסוחפת ומלאת האנרגיות הראויה. כבר מהטראקליסט אפשר לראות שהדיסק הראשון מתרכז בהפקות עכשוויות יותר, עם שמות כמו דניס פרר (במיקס עם “מי בלאק שיפ” הקלאסי של לאן פאקי), בודי סטבה והנריק שוורץ, והדיסק השני מאגד רבים מהלהיטים מבוססי הווקאלז שהסאונד של סולהבן כ”כ מזוהה עימם (אלמנטס אוף לייף, ג’וון, פאנאטיקס וגם אלטון מילר ואמפ פידלר על הסיפון). הדיסק השלישי, מאגד עוד קלאסיקות אבל בפורמט לא ממוקסס וידידותי לתקליטן.
מקצוען. לואי ווגה
כבר אמרנו את זה בעבר ונגיד את זה שוב – ווגה, שלא כמו קני דופ שותפו, הוא מקצוען אמיתי ובידיים שלו גם הלהיט השחוק ביותר יכול להשמע מיוחד ועדין מעניין.
אמרתם מיאמי? אמרתם סאות’פורט וויקאנדר? אמרתם ווקאלז האוס? אמרתם הנה בא הקיץ? בטח שאמרתם. אז הנה האוסף המשולש של סולהבן להורדה. יאללה, שיהיה במזל.
***
ולסיום אנחנו מזכירים שוב – יום שישי, 9.4 החל מ-23:00 בלייקה. הערב החודשי של התפו”דים. הנה האירוע בפייסבוק ועוד קודם לכן, למעשה מחר (יום שני) התפו”דית בחצאית תחבור לחברים אחיחי רז וניסו שור, למסיבת אחה”צ אביבית על גג ברוטצ’ילד. בואו לרקוד.
וגה, שלא כמו קני דופ שותפו, הוא דיג’יי טכני, זהיר, ובעקיר משעמם. שמעתי אותו פעמיים ב-2009, גם בארץ וגם בחו”ל.
אסי, לא שמענו את וגה בביקור האחרון שלו (יום העצמאות הקודם אם אנחנו לא טועים), כך שניקח את המילה שלך. כן שמענו אותו חמש פעמים לפני, כשכל פעם היתה שונה ומיוחדת עם דגש על עומק ורוחב.