בחצי הלילה

אסונות טכנולוגיים התרחשו לאחרונה בחצי הגברי של בית משפחת תפו”ד: ראשית התקלקל הסראטו, אחריו קרס ההארד דיסק החיצוני ועליו כל המוזיקה, בין לבין החל הטלפון הסלולארי לשבוק חיים ולבסוף היה זה המחשב שאמר יפה שלום ומסר את נשמתו לבורא. כן, אלו היו שלושה חודשים איומים ואם הייתי קארי בראדשו, בוודאי גם הייתי מוצא לכל אלו סיבה קרמתית בסגנון – “האם יכול להיות שבגלל שאני מזלזל בטכנולוגיה היא מזלזלת בי בחזרה?” – והולך ללבן את העניינים עם סמנתה או משהו כזה. אם בכל זאת אתם אנשים מאמינים שמבקשים לראות כאן איזושהי מעורבות של כוח עליון – ואם לא בפסח אז מתי כן? – הרי שיש כאן מסר מאוד ברור: חזרו לויניל, הוא לעולם לא מאכזב. וזה מה בדיוק שעשינו – על מנת לרענן את תיק התקליטים חזרנו למשחק האהוב “לחפור באוסף שלך”.

עזבו אתכם מחנויות. הדיגינג האמיתי נעשה בבית

עד סוף שנת 2005, אז נרכש לראשונה הסראטו, היינו קניינים די אובססיביים של ויניל. כל חודש היה מביא איתו הדוור משלוח מתוקתק מג’ונו (ובתקופות מוקדמות יותר גם מסאטלייט האמריקאית) ובו משהו כמו 15 תקליטים חדשים. מי שלא חווה את הציפייה הזו לבואו של הפתק המבשר על הגעתו של המשלוח לא יוכל להבין זאת; הגיחה היומית לתיבה, הגעתו של הפתק המיוחל, העמידה העצבנית בתור בבנק הדואר, שתמיד מספקת רגעי ישראליינה מזוקקים, קבלתו של הקרטון האפור-חום, הפתיחה האגרסיבית שלו והדפדוף בין הרכישות החדשות. ככה מרגיש האושר. למרות שמאז לא הפסקנו לגמרי את רכישות התקליטים, אלא רק צמצמנו אותן לקניות בעת ביקורים בגולה והזמנות נקודתיות של מוזיקה שאי אפשר להשיג במדיום דיגיטאלי (ע”ע UQ, בוטלגים ופרלון), או קטעים שפשוט חייבים לנגן בפורמט הישן והטוב, החלק הארי של האוסף שלנו נותר התקליטים מהשנים ההן, כלומר מתחילת-אמצע העשור הקודם; מכיוון שגם הטעם שלנו וגם המוזיקה המועדונית עברו מאז תהפוכות, מעניין לראות מה היה הטעם שלנו אז, כמה וכיצד הוא התפתח, האם ישנן נקודות השקה שמחברות בין המוזיקה שאנחנו מנגנים היום לאלמנטים שהכתיבו את טעמנו בעבר וכיצד ישתלבו כולם ביחד?

יום שישי האחרון היה הזדמנות מצוינת לבחינה של התהיות הקיומיות הללו. גיג בשסק שמלבד אוסף דיסקים לשעת חירום הושתת כולו על וינילים. למרבה המזל רק לפני חודש ביקרנו בלונדון והשארנו בפוניקה את התחתונים, כך שיכולנו לתת לתקליטים הללו -  ג’אס אד, פטריס סקוט, עומאר אס, הריליס האחרון בדסולאט – להיות היסודות האיתנים של הסט כולו ועליהם להתחיל לבנות את הפיתוחים. הגיבוי הראשון הגיע מקטעים שנקנו בשנתיים האחרונות ונבלעו בשל השפע הדיגיטאלי; אליהם התווספו טראקים אהובים שתמיד מוצאים את מקומם בתיק, ולבסוף נלקחו ספוראדית תקליטים ששכחנו למה בכלל קנינו אותם מלכתחילה. הבהרה – כמובן שגם בשוטף אנחנו מנגנים קטעים ישנים, אבל אלו הן לרוב קלאסיקות פרטיות שנשלפות בפינצטה ויש להן תפקיד מאוד מוגדר, בניגוד לשיטוט אקראי ברחבי הספרייה. על כל פנים, סשן ההאזנה הביתית ארך ארבע שעות מתגמלות מאין כמותן. במלים אחרות, נתגלו שם אוצרות שגרמו לנו לעוף על הטעם של עצמנו ולהבין את הכרוניקה של האוסף שלנו. מי חשב שרמיקס של ג’ושוע מלפני 7 שנים לג’יי טי דונלדסון יתחבר כל כך טוב לקטע החדש של גוטי וראיין קרוסון בסאפלמנט פאקטס? מי האמין שהחיבור בין כריס לאם, דמיאן שוורץ, דאריו זנקר ופיל וויקס יהיה טבעי והומוגני? שלונצ’ייר ג’נרלז, אגנס ודי ג’יי ראסול כולם באים מאותה שכונה?

הסט עצמו היה כיף חיים; חוויה שונה בתכלית מזו שבה מעורבים פלייליסטים מפולחים ז’אנרית, מחשבים ואפליקציות שעושות עבורך חצי מהעבודה. כל בחירת תקליט לוותה בפעימות לב מואצות וכל מיקס היה ניצחון קטן, שהבהיר לנו שאולי התלות שלנו בטכנולוגיה – למרות הכל – לא כזו טוטאלית. מיד לאחריו, אגב, נתבשרנו שחבילת הטרקטור שרכשנו עושה את דרכה לארץ.

***

כשועלי רחבות ותיקים, אנחנו כבר יודעים שהדבר הנכון לעשות לפני מסיבה, זה להנמיך לגמרי את הציפיות, ובכ”ז היה קשה לנו שלא להתרגש לפני הערב של פאקוטק עם טאמה סומו. גם כי ידענו שעל סומו אפשר לסמוך בעיינים עצומות ויחכו לנו שם שעות של מוזיקה מצוינת, גם כי כבר יצא לנו לבקר ב”קאלטצ’ר קלאב” (באירוע מינגלינג משעמם) וידענו שזה רק ענין של זמן עד שהליין הנכון יתפוס בעלות על המקום, גם כי היח”צ האלגנטי של הפאקוטקים (שכלל סטים מעוררי תאבון בהזמנות הפייסבוק) השרה אוירה טובה על כל הסיפור ובעיקר משום שאחרי רצף של מסיבות גדולות בבלוק ובברזילי – היינו צמאים לאחת בחלל קטן ואינטימי. וזה בדיוק מה שחיכה לנו שם בשישי.

ב-2 ורבע כשהגענו, המקום כבר היה מפורק מאנשים עם הידיים למעלה, וזאת בנוסף להדף האנרגיות החיוביות שהלם אותנו בכניסה, הכניס אותנו תוך שניה וחצי למוד הנכון עם הביטחון המלא שהולך להיות לילה חם. חם מאד. טאמה סומו על העמדה, לא מזיעה לשניה. זה נראה כאילו היא אפילו לא מתאמצת. ברור שכמעט 20 שנה במקצוע והניסיון שרכשה בהן עומדות לצידה. ובכ”ז, מגיעים לכאן לא מעט תקליטנים עם קילומטראז’ מרשים ולא תמיד זו ערובה להצלחה של הערב. סומו מדלגת בין אלף ז’אנרים – ממינימאל טכנו אינטילגנטי לשיקאגו האוס לנגיעות של דאבסטפ (מהצד האלקטרוני טכנואידי שלו) לקלאסיקות מהאייטיז (בלק בוקס!), לעזזאל אפילו סטיבי וונדר היה שם. לרגע היא לא משחררת את הגרוב, לשניה לא נרשם “דרופ” במועדון – ואת זה אפילו מוריס פולטון הגדול לא לגמרי הצליח לעשות.

טאמה סומו בתל אביב. את התמונה גנבנו בלי בושה מהפייסבוק של אילייה רבינוביץ :) מקווים שהוא לא כועס

ככה נשמעת אמנית גדולה, במסיבה הנכונה עם הקהל הנכון (בחיינו, הקהל של פאקטוק זה הדבר הכי שמח בגוש דן) ובמינון הנכון ואילו המסיבות שאנחנו מאחלים לעיר הזאת ולעצמינו. לטובת כולם, סומו נשארת עוד כשבוע בסביבה. לכן – אם אתם קוראים את המילים הללו באזור חיפה, אז הלילה אחרי ארוחת החג תוכלו לעכל את הקניידלך באפטר סט שהיא תתן בסינקופה בר (כיאט 5 פינת נתנזון, עיר תחתית) וביום שישי הקרוב היא תסגור את המסיבה של ג’אקין עם דרייק מיי בברזילי.

קובלסטון ג'אז החדש

שומרים על הסטנדרט. רזידינט אדוויזור מארחים את קרל קרייג

מכיוון שרובכם ככל הנראה עוצרים באתר המצוין הזה על בסיס קבוע (ומכיוון שהחלק הראשון של הפוסט אכל את הראש מספיק), לא נכביר במלים. רק נגיד שלטעמנו רזידנט אדויזור  הוא נקודות הציון החשובה ברשת למוזיקת מועדונים. הוא חושף, תומך, מראיין, מבקר, מייצר, ממליך, נובר ונושם את התרבות הזו; הוא מקדם דיונים בוערים ומאגד וקהילות. באגף הפיד שלו אפשר תמיד למצוא כתבות מעולות, קטעי וידאו, סטים וטראקים. הכתיבה שם, גם אם לעתים לוקה ברצינות יתר, מלאת תשוקה למושאי הסיקור שלה ולא לחינם הוא הגיע לאן שהגיע. וכשקרל קרייג מתקלט לך ביומולדת בחינם, אין יותר מזה.

הנה הקאסט להורדה ישירה

חג שמח ונשיקות!