חפירות

לפני הכל, הלילה נתקלט ברדיו EPGB, אחד המקומות האהובים עלינו בתל אביב. בפעם הקודמת שהיינו שם זה נגמר בזריחה, ואין לנו שום כוונה לרדת הלילה מוקדם יותר.

מכאן, 2011 של ניב:

***

כמו נרגן מקצועי, מהרגע שהתחלנו לסכם את השנה אני רק מתלונן. יותר מדי קטעים, פחות מדי אלבומים, מעט תגליות, מעט התגלויות והרבה צלצולים באוזניים. אם הייתי אסף אמדורסקי גם הייתי מוסיף “ובור של ריקנות”. עודף המידע הביא אותי לעודף מודעות ומשם הקלקול היה בלתי נמנע. איפה הימים שבהם לא הבנתי מהחיים שלי אבל נהניתי כמו נמר? ולמה לעזאזל אני כל הזמן עייף ומחשב את שעות השינה לאחור במקום לנצור את הימים האלה?

למרות צרור התלונות והרחמים העצמיים 2011 היתה אחלה שנה. מכיוון שאכלנו פה את הראש במהלכה על כל הנושאים שרצינו לדבר עליהם אין ממש טעם לחזור שוב על המנטרות הקבועות על קלאסיקות, היפסטר האוס, עבר, הווה ועתיד. היה ביקור נהדר של ארט דיפרטמנט, אופטימו הרטיטו את הלבבות, איוון סמאג’ האכיל את כולם אבק ומתיו ג’ונסון היה ענק.

עידית סיכמה אתמול יפה מאוד נושאים שנוגעים גם אלי. ג’אס אד ותפוד כמובן, אבל גם ברלין. למרות שלא הייתי בה שלוש שנים – אני עדיין בטראומה מהפעם היחידה בה ביקרתי בפנורמה בר כשבשש בבוקר, רגע לפני שווינומי בראדרז מחליפים את קרל קרייג, גיא גרבר אמר לי “בוא נעוף מכאן, זה לא קורה פה היום” – הביקור של עידית החדיר גם בי השראה. הסיפורים היו מלהיבים וחבילת התקליטים שהיא הביאה לי משם, בנוסף לצרור שאספתי לעצמי בניו יורק, הובילו אותי להחלטה להפסיק לתקלט עם מחשב, או לפחות להעביר את כובד המשקל של הסט בחזרה לויניל.

הנה כמה דברים מעולים שעידית החביאה בשבילי במזוודה וכמה דברים שעלו לי באוברווייט:

ההחלטה הזו מקבלת משנה תוקף בכל פעם שאני עובר על התקליטייה הענקית שלי. פתאום קלטתי שבתקופה שבה קניתי הכי הרבה תקליטים לא הייתי די ג’יי עסוק במיוחד ושהרבה יותר מדי קטעים מעולים שנזנחו מאחור בגלל ההפגזה החודשית מביטפורט לא ראו מחט כבר שנים. רק ביום שישי האחרון שלפתי ממנה חופן תקליטים שאני בכלל לא בטוח שאי פעם ניגנתי, ושנשמעים היום פיצוץ. הרבה יותר מרכישות פשרניות שביצעתי רק בשביל להרגיש שעברתי איזו מכסה של חומר חדש.

הנה כמה דברים שמצאתי בתוך הכוורת של איקאה:

השיבה לתקליטים היא יותר מעניין פורמליסטי נטו. המעבר לכלכלה שלא מחשבנת תאריך יציאה של קטע היא הדבר הכי נכון שקרה לי השנה. זה הפך את הסטים לפחות צפויים ויותר מגוונים וחופשיים. הידע שצברתי לאורך השנים בא בהם לידי ביטוי והפנמתי, ביחד עם עידית, שיש לו ערך לא פחות מהבקיאות בריליס האחרון בלייבל מסוים. אפשר לומר שהיתה בהחלטה ריאקציוניות שקבלה כנגד הקלות הבלתי נסבלת של הסינק והצ’ארטים. מצד שני היא גם היתה פונקציה של די ג’יי סט ישן שהקלטתי מזמן ומצאתי לאחרונה, ופתאום נשמע לי הרבה יותר נועז ומקורי מאיך שנשמעתי בשנה הקודמת.

כך או כך, הרעיון פה הוא לא סוג המדיה שאיתה מתקלט, אלא הזרה של האוטומציה שבה כולנו נמצאים. לצאת מהשלמות המלאכותית והמנוונת שמאפיינת את הסטים של ימינו. מתיו הרברט אמר פעם “בואו נעשה טעויות”. האימוץ של הרעיון הזה החזיר אותי השנה לחיים.