יש חשמל באוויר

הערב בקאלטצ’ר קלאב – חלל קטן וחמוד ברחוב הארבעה 16 – יארחו החברים מפאקוטק את טאמה סומו. הגברת המאד מכובדת הזו, למי שלא מכיר, היא שחקנית מפתח בעולם הטכנו וההאוס הברלינאי, עם רזומה מרשים שהולך רחוק עד 1993 והתואר הנכסף “רזידנט” במועדון הברגהין/פנורמה בר. מלבד היותה דיג’אית סופר מחוננת ומרגשת, היא גם מפיקה קטעים משלה, בד”כ בעבודה משותפת עם הקולגה המקומית (שלה) פרוסיומר. לפני כמה שנים שניהם התארחו בערב דומה של פאקטוק. היינו שם, נוגנה אז מוזיקה שמיימית ואנחנו בטוחים שהערב נקבל עוד מאותו הדבר.

לכבוד הביקור, קיימו צחי ואנה ראיון קצר עם טאמה סומו. הוא היה אמור להתפרסם בטיים אאוט, אבל נותר על רצפת חדר העריכה. הפסד שלהם – רווח שלנו. צחי שלח לנו מייל ושאל אם נרצה אולי לפרסם את השיחה הזו בתפו”ד. שאלה מצחיקה, ברור שנרצה. המון תודה לצחי ואנה על הפינוק ותודה גם לליעד קנטורוביץ שהשתתפה בהכנת הראיון.

***

אני מניחה שהסיבות לחיבור הזה בין הטכנו לגייז זהה לחיבור בין טכנו לסטרייטים. בשבילי, הטכנו בראשתו בברלין, בניגוד להאוס בארה”ב, מעולם לא היה חלק מההוויה ההומוסקסואלית.
בוא נלך רגע אחורה לברלין של האייטיז ובמיוחד ב-1989/90: אפילו לפני נפילת החומה (אולי כמו בשאר הערים הגדולות בעולם?), ברלין תמיד הייתה מקום מפלט לאנשים שרוצים להתרחק מהמיינסטרים וליצור לעצמם סגנון חיים אלטרנטיבי. ככה שבמשך שנים רבות יכולת למצוא כאן כמות עצומה של אנשים סופר סקרנים ופתוחים. אחרי שהחומה נפלה, האווירה בעיר הייתה מאוד מיוחדת – הייתה תחושה של חופש באוויר, תחושת איחוד, הרגשת שהכל אפשרי…
בין היתר, כתוצאה מפתיחת המחסומים והשינוי של המערכת הפוליטית, היו הרבה חללים ריקים במתחמים החדשים שבעיר ולא היה ברור באותו רגע למי הם שייכים. בחלקם מיהרו לערוך מסיבות לא חוקיות פחות או יותר, מה שהיה קל לעשות באותו זמן. נוכח כל השינויים הפוליטיים והחברתיים, לממשלה היו נושאים חשובים יותר ממסיבות לטפל בהם. למזלנו!
הלוקיישנים החדשים האלה היו ברובם בעלי אופי מאולתר מאוד, מחוספס, מלוכלך, תעשייתי וגולמי, והטכנו היה הפסקול המושלם לזה.
הרבה אנשי מסיבות מגוונים – לא משנה באיזו אוריינטציה סקסואלית, או רקע חברתי או תרבותי – נמשכו לסגנון המסיבות החדש הזה – אם לצטט את לארי לבן: “ברחבת הריקודים כולם אותו דבר” – אז למוזיקה שוב הייתה השפעה מאוד מאחדת.

שחקנית מפתח. טאמה סומו

את יכולה לחלוק איתנו קצת מהחוויות שלך מ”אוסטגוט” בתקופה ההיא?

בשבילי, האוסטגוט הישן, שנפתח ב1999, החזיר את רוח סוף האייטיז/ תחילת הניינטיז לסצנת המסיבות.  בסוף הניינטיז חיי המועדונים הפכו יותר קומרשל, יותר ויותר שיק, פרפקט, סטנדרט, בקיצור: לצערי, רעיונות חדשים נעלמו לטובת רעיונות מבוססים ושיקולים כלכליים יותר.

מנקודת המבט שלי, האוסטגוט החזיר את האלטרנטיבה להתפתחות הזו: כאן המחלוקת במוזיקה, בסגנון החיים, בסקסואליות, נחשבה שוב ואיחדה אנשים מרקעים שונים שוב. הכל שוב היה אפשרי מבחינות שונות – מצוין! אז בשבילי האווירה באוסוגוט הייתה מאוד פתוחה ולגמרי שונה מחיי המועדונים האחרים בברלין בימים ההם. לנגן שם היה מאוד מרגש, כי הקהל שבא לאוסטגוט היה רעב לשילוב נועז גם במוזיקה וכדי ג’יי זה מאפשר לך חופש סיגנוני. מה שעוד היה חדש היה שהאנשים שבאו לשם היו מבוגרים יותר מאשר הבליינים של המועדונים האחרים בברלין והיה להם יותר ניסיון במועדונים מאשר הצעירים יותר. זה היה בסיס מאוד טוב לדי ג’יי כמוני, שגם לא הייתה צעירונת כבר, ויכולתי להסתכל אחורה ולהתרפק על שנים של ניסיון מועדוני.

איך העבודה ארוכת השנים במועדונים הבכירים בסצנה השפיעה עליך כמפיקה ותקליטנית? מה השתנה אם בכלל?

השינוי המשמעותי ביותר הוא היכולת שלי היום לנגן סטים ארוכים בני ארבע שעות או יותר. בין הסגירה של האוסגוט לפתיחות של הברגהין והפנורמה בר, היה מקובל (לצערי) לסגור שורה ארוכה של דיג’אים לערב יחיד, כשכל אחד מהם מקבל שעה לנגן. אפקט ה”המון שמות על פלייר אחד” התבטא בעיקר בזה שכולם ניגנו “בטוח”. וככה קבלת ערב המורכב מהטופ 15 של כל תקליטן. זה שיעמם אותי למוות.

הברגהין והפנורמה בר האמינו שיכולת של תקליטנים לספר סיפור, לקחת את הקהל למסע מוזיקלי המתפרס לכיוונים שונים של אוירה, קצב וסטייל. השילוב של הגישה הזו עם קהל רעב ופתוח התברר כמנצח. וזה גם מאתגר. אתה חייב לקחת את הקהל הזה עמוק יותר, ולייצר סטים ארוכים ומעניינים בשביל לשמור על המתח במועדון.

שאלה אחרונה על הפנורמה בר שלכל הדעות קשור אליך עבותות ומוציא ממך את המיטב. את יכולה לספר לנו מה בו את אוהבת במיוחד ומה הופך אותו למיוחד ביחס למקומות אחרים?

אחד הדברים שאני אוהבת במועדון במיוחד הוא השילוב השלם בין הרכיבים שלו – מוזיקה, סאונד, ארכיטקטורה, אומנות, סקס והקהל. כל אחד מהם חשוב ומתאים לאחר. דבר אחר הוא המסירות של מנהלי המקום והצוות שלו. כולם מאד מחוברים אליו ומשקיעים מעצמם הרבה על מנת להפוך אותו לכ”כ יחודי. גם לקהל של המקום יש הרבה בהצלחה הזו. אנשים שיוצאים אליו יוצאים במטרה להפוך את הערב לטוב יותר. וגם, כפי שציינתי בהתחלה, גם לרב גוניות של הקהל הזה מבחינת מין, סקסואליות, גיל, רקע תרבותי ו/או סוציאלי יש השפעה על התוצאה.

ספרי לנו משהו על העבודה המתמשכת עם פרוסיומר. מה בשילוב בינכם את אוהבת במיוחד?

ראשית, יש להודות שכנראה לא הייתי מתחילה להפיק בכלל אלמלא העבודה עם פרוסיומר.
בזכות הצעה שלו לעבוד ביחד, הצלחתי להשתחרר מהרבה פחדים הנלוים ליצירה עצמאית. מלבד זאת, אנחנו חברים מאד קרובים, ואני אוהבת לעבוד איתו משום שאני מאד קשורה אליו, אנחנו נהנים ביחד, משפיעים זה על זו ויש ביננו הרבה כבוד וחפיפה כמובן, בטעם המוזיקלי שלנו. זה מדהים.

הרבה מהקטעים הקלאסיים שהיו גדולים בתקופה בה התחלת לנגן חוזרים עכשיו לרחבות, בעיקר בכל מה שקשור להאוס/ ווקאל האוס. מה תחושותיך לשילוב הקטעים הישנים בסטים שלך היום? מה את חושבת על סטים רטרוספקטיבים?

אחוז הרטרו בסטים שלי הוא יחסית גבוה. אני אוהבת לשלב סגנונות שונים ופחות משנה לי מאיזו תקופה.אני אוהבת את ההאוס והטכנו הישנים משיקאגו, דיטריוט וניו יורק, לא מעט על שום היותם מלאים בפ’אנק וסול, על החיספוס שלהם והליכלוך… זה פשוט מסתדר לשמוע אותם בסטים שלי. זה מרגיש נכון.

המוזיקה שאת מפיקה מתוארת לא פעם כמלאת רגש, ורחוקה מהקרירות המאופיינת כביכול בז’אנרים עימם את מזוהה. איך את מביאה את רמות הרגש האילו לעבודה שלך?

“All love will come to those who listen” פשוט תגיעו ותבררו לבד

עוד יופיעו בערב המוזיקאי שאפ (שחק שפירא, אומן ישראלי שחי ומצליח בברלין כבר 7 שנים ומפיק טכנו ,האוס ומינימל), הרזידנט סוזאנה ודיג’י חומוס (אלי אידלמן. גם הוא מקומי גולה בברלין).

***

אם אתם לא הולכים לטאמה סומו, כדאי לכם מאוד שהתירוץ יהיה שאתם מגיעים לבלוק, לשמוע את Untold. אחד המפיקים הכי מסקרנים בקו התפר שבין טכנו ודאבסטפ

אנטולד – ואנחנו מצטטים כאן את מומחה התחום אמיר אגוזי – לקח את הדאבסטפ למקומות אפריקאים, שבורים ומג’וננים וגם כדי ג’יי הוא אמור לספק את הסחורה

***

ואם כבר חשמל, אין מילה טובה יותר לתיאור האהבה שלנו למרטינז בראדרז – צמד המפיקים/דיג’אים הכי צעיר בסצנת ההאוס הניו יורקי. כשהם בקושי בני 20 (האמת שאחד בקושי בן 18), סטיב וכריס מרטינז הם כבר אחד השמות הגדולים בברונקס רבתי, והמנטור שלהם הוא לא פחות מדניס פרר. המלך של סאונד הקטדרלה והאיש שדי במו ידיו החזיר להאוס במהלך האלפיים את הכבוד שנגנז ממנו בסוף שנות ה-90 (עם עליית הפרוגרסיב והיורו-קלאב). הם מסתובבים בין הרגלים של פרר, קני דופ ולואי ווגה עוד מזמן חטיבת הביינים שלהם, מקבלים חיזוקים משמות עכשווים כמו סבו קיי ולוקו דייס וכל זה קורה בעידוד מלא של אבא שלהם (חובב האוס מושבע ורקדן מימי הפארדייז גארגאג’).

הכי מקובלים בחטיבת הביניים. מרטינז בראדרז

הבראדרז מוצאים את הרליסים שלהם באובג’קטיב, הלייבל של פרר, וקטע הקרוס אובר שלהם אל התודעה היה My Rendition מ-2007.

אנחנו מתים על אוירת הפרח-לטינו הזו ושמחים שמידי שנה קצת לפני שמתחיל הקיץ, המרטינז בראדרז דואגים ללפחות פצצת רחבות אחת שתטחן במסיבות הבריכה של מיאמי. Dont No Yet ep יצא רשמית לפני כשבוע, ואת Won’t Somebody שממנו, אתם הולכים לשמוע ממש הרבה בזמן הקרוב. בטח שאצלינו. פרקשן שבור, ביט מהודק, לופ רפטטיבי והאווירה המוקדמת של מסיבות החוף. שום דבר לא אומר תפו”ד יותר מזה

***

הכי כיף זה לראות איך אנשים ששמנו עליהם עין הופכים לגיבורים. גם בשביל הרווחה הכלכלית והתהילה שלהם, אבל בעיקר מכיוון שאנחנו טיפוסים שזקוקים כל הזמן לאישורים.

להתעורר ולהביא אותו לפני שהמחיר קופץ. יואן פירסון

השם יואן פירסון תפס אותנו כבר ב-2002, כשהפיק את הרמיקס ל”פרספקס סקס” של פריפורם פייב, רמיקס שנודע בזכות העובדה שדריק קארטר, הבוס של “קלאסיק” ודי ג’יי אליל בדימוס, סיפר שזה התקליט הראשון שיצא בלייבל שלו שלא אהב. אנחנו דווקא אהבנו אותו. למעשה, אהבנו אותו יותר מכל מה שיצא ב”קלאסיק” באותה תקופה ואם להיות קצת מגעילים, אז לא פלא שפירסון הוא היום אחד ממפיקי הפופ האלקטרוני הכי עסוקים – אל תתפלאו אם הוא ייקרא לדגל להפיק את האלבום הבא של מדונה – בזמן ש”קלאסיק” סגרה את הבסטה מזמן.

פירסון הוא כיום אחת הדמויות הכי מרתקות בזירה האלקטרונית; הדיסקוגרפיה שלו היא טור אינסופי של עבודות רמיקסים, הפקה ושותפויות פעולה שכולן כמעט מעניינות. הוא מגוון, מלודי, נועז ומפתיע, אבל עם אופי ותביעת סאונד בולטת; די ג’יי טכנו והאוס בריטי שגר בברלין והתערה בסצינה שלה, אולם לא שכח את החשיבות של מלודיה; הוא עבד עם טרייסי ת’ורן על שני אלבומי הסולו שלה (החדש ייצא ב-17 במאי)

הפיק את להיט הרולר דיסקו הגדול של העשור הקודם “Get Myself Into It” של הרפצ’ר (אותם ירש מלא פחות מאשר ג’יימס מרפי ועמד בכבוד במשימה)

והיה המבוגר האחראי באלבום של טריו האלקטרו-פופ הצעיר דלפיק, שם ערך מחווה לראשית תקופת הרייבים ולצליל המנצ’סטרי של ההאסיאנדה

עכשיו הוא מוציא סט חדש בקומפקט עם השם המעולה “We are Proud of Our Choices” ובדומה לסט השבת שבלינק הזה מראה עד כמה הוא שונה בבחירות, בעריכה ובמיקסים שלו מכל החד גוניות שנמצאת סביבנו. חוץ מזה יש לו בלוג חד ומשעשע בו הוא סוקר מוזיקה חדשה ואם מישהו מהחברים שעושים בוקינג במועדונים קורא את זה, כדאי לו להתעורר לפני שהמחיר של פירסון מרקיע לגמרי.

אה, וגם ניב מתקלט היום האוס בשסק אז תבואו, לפני אחרי או במקום. ריח החופשה מוסיף חשמל לאוויר.

נשיקות