היה אתמול כיף פצצות באומן 17. “פצצות” במובן של “לגבות”, כן? זה היה מאותם ערבים שבהם הכל מתחבר – החימום שאנה וסוזאנה נתנו בשסק, הכניסה החלקה, המראה המשלהב והנדיר בימינו של 1000 פלוס-פלוס על הרחבה, הריכוז של פרצופים מוכרים וחביבים שהגיעו במצב רוח מסיבתי כאילו עלינו עכשיו את הקסטל ושני הדי ג’ייז האלה מבלגיה, שכבר שמענו לפני שש שנים וחשבנו שלא יכולים באמת לרגש אותנו היום – לא ניכנס שוב לדיון על הלהיטים – שנתנו סט מהודק, עמוס, מלא הומור – יודית פאקינג רביץ השתלבה בו כאילו כלום, בין ג’וי דיוויז’ן, מוריס ג’ושוע ונירוונה – ובעיקר מאוד מאוד מהנה.
כי ככה זה אצל מאסטרים: רמת השליטה שלהם בפטיפטון, בתיק התקליטים, במערכת הסאונד ובאמנות העריכה היא טוטאלית; יכולת התיווך העליאית שלהם בונה יחסי אמון עם הקהל שמבטלת את הציניות ובונה התמסרות. ככה זה עם מודימן, לוקו דייס, לואי וגה או ג’ון דיגוויד. הם יוצרים שלם אישי, שרק הם יכולים להגיש. ו-2 מני די ג’ייז הם חתיכת שני מאסטרים.
מגיעה כאן מילה טובה לחרגול הפקות, שהרימו מסיבה אדירה והצליחו להוציא אנשים מהבתים, וגם לאומן 17; יש מעט רגעים בהם התשתית המפוארת שבנה ראובן לובלין ברחוב אברבנאל מצדיקה את עצמה, ואתמול היה רגע כזה, שלא היה יכול להתרחש בשום מקום אחר.
***
אחרי לילה כמו אתמול נהוג בדרך כלל לעכל בסוף שבוע מול מרתון “עובדות החיים”. הבעיה היא שמוריס פולטון מגיע לבלוק ואין לנו שום כוונה להחמיץ אותו. כאילו, ברור לא?
אנחנו זוכרים את המסיבה הראשונה שלו בווקס כמו את הנשיקה הראשונה שלנו (כל אחד בנפרד) ומקווים שהוא מגיע בכוונה לרקוח סט מועדוני אקלקטי ונהדר כמו בלילה ההוא, ולא לשים שירים (יפים ככל שיהיו).
כבר שנים אנחנו אוהבים אותו ולשמחתינו הוא לא נותן לנו סיבות להפסיק, אז הנה כמה סיבות ללמה זה:
הקלידים פה:
האינסטרומנטל הזה:
העבודה עם אשתו על “מו”:
זה שהוא “מוחא כפיים” בקטע הזה:
ובכלל, בזכות זה שמכל הטמבלים מסביב הוא באמת מבין דיסקו:
והמון בזכות הקאסט של “באבלטיז קומיוניקישן” (זה הלינק לפיד). משלוח טרי של מוזיקה חדשה שהוא מספק אחת לזמן מה ואנחנו לא מפסידים אף פעם.
***
לא חשבתם שנשלח אתכם בודדים לסופ”ש בלי איזה סט שתוכלו להריץ בלופ, נכון?
סט השבוע שלנו שייך לבארם, די ג’יי שככל הנראה לא יגיע לכאן לעולם, מכיוון שהוא ארגנטינאי, מה שמייקר את עלות כרטיסי הטיסה וההפקה. מכיוון שבארם הוא גם לא שם מספיק גדול – בשיא תקופת הפרוגרסיב החשוכה לא הגיע לכאן ביג שוט כמו הרנן קטרנו מהסיבה הזו – ממש לא משתלם לקחת את הסיכון הכלכלי הזה.
התפו"ים מברכים על מגמת ההתקרבות להאוס. בארם
בארם, אחריו אנחנו עוקבים כבר משהו כמו שנתיים הוא כוח עולה ומעניין בחונטה של ריצ’י האוטין ו”מ_נוס”, וכשמקשיבים לסט היפה הזה קל להבין למה; גם הוא מגיע מבסיס מינימליסטי שבו הגרוב הוא הבסיס ועליו נבנה מתח עם הקפדה על ניואנסים. כמו רבים מהמחנה שלו, גם בארם, שבהפקות שלו התאפיין בעיקר בקטעים פרקאסיביים כמו זה הופך לאחרונה ליותר ויותר האוסי. אנחנו כמובן מברכים על מגמה הזו.
לייטר,
נשיקות
מה זה בדיוק סט מלא הומור?
נימי נים –
מכיוון שהומור הוא עניין סובייקטיבי, ננסה להסביר מה משעשע אותנו מבלי לטרחן: סט מלא הומור אומר שהבחירות המוזיקליות מכתבות עם עצמן (למשל לשים בסמיכות את ג’וי דיוויז’ן וניו אורדר), עם קריצה (לחבר בין יהודית רביץ ונירוונה) ומעלות דל חיוך על השפתיים (בפסטיבל רדינג ממנו הבריזו הווייט סטרייפס 2 מני די ג’ייז ניגנו 2 עותקים במקביל של “7 ניישן ארמי” ומשכו אותו מעל ל דקות). די ג’ייז, ואנחנו ביניהם, לוקחים את עצמם בדרך כלל יותר מדי ברצינות; 2 מני די ג’ייז, לפחות בכל הפעמים ששמענו אותם, לא עושים את זה. יתרה מזאת, כל הסיפור הזה של מש אפים – כשעושים אותו טוב וטוענים את שני השירים המותכים במשמעות חדשה, הוא בדרך כלל די משעשע, כשלאלבום שמזווג בין “האלבום הלבן” של הביטלס ל”אלבום השחור” של ג’יי-זי קוראים “האלבום האפור”, אותנו זה מצחיק. חוץ מזה אנחנו מתים על התקופה שלך בשב”ק ס’ ועל “לבקש את הקאש” במיוחד.
זה לא היה יודית רביץ, זה אדיט בין אלקטריק דיסקורס של פול וולפורד והאחיות יוספי שעשיתי לפני כשנתייים ליום הולדת של הפאג, החבר’ה ביקשו משהו בעברית לסט שלהם, השמעתי להם את זה והם התאהבו באחיות יוספי אהבת אמת :)
מה שמדהים בפרטוק (כלומר, עוד דבר שמדהים בפרטוק) זה שהוא האדם היחידי שיכול לעשות משהו עם האחיות יוספי, ולדבר על זה ועדין לצאת גבר. מדהים.
הבנתי, אבל למיטב ידעתי זה לא כזה נדיר שדיי ג’י ייקח קטע\שיר\טראק\ רצועה וינגן אותה במקביל בשתי הפטיפונים ידגום חלק ממנה ויריץ אותה לארוך זמן ממושך, מה עושה אותם לכאלה שונים? (כלומר שמעתי סטים יותר טובים לדיי ג’ים מהסוג הזה), ולגבי הסלקשן אני מודה שלשלב את יהודית רביץ זה באמת מגניב בטירוף אבל לא כל הקטעים העבירו הרגשה שהם נבחרו בקפידה, אלא סתם ראו אותם בספרייה ואמרו טוב נו יאללה בוא נשים את בונקרס, כי זה כרגע פופולרי וגם במקרה הקהל שלנו הוא יושב פחות או יותר על הקהל של דיזי ראסקל אז נשים את הדבר הכי רלוונטי שלו, אני מעריץ את דיזי ראסקל, שמעתי הרבה סטים של 2 מאני דיי ג’ייז אבל היו רגעיים שהרגשתי שמסתכלים עלי כילד קטן.
זה היה הרבה יותר טוב מגראנד מאסטר פלאש, אבל במחיר הזה ציפיתי לקצת יותר.
תודה על כל השבחים אבל מה לגבי העבודה שלי בערוץ הילדים?
נ.ב.
עפתי על הפוסט של פנתה דו פרינס, במקרה שמעתי בפעם הראשונה עליו יום לפני שקראתי את מה שאתם כתבתם ברימיקס שהוא עשה לפיקאבון של אנימל קולקטיב, סופר נהנתי מבליס, עכשיו אני מתחיל את בלאק נויז.
אוי, נכון זה היה האחיות יוספי. יצאתי טמבל (או שרק הוכחתי כמה גמור הייתי)
נימי, אנחנו רואים את הדברים פחות או יותר אותו דבר; גם אני בספק אם זה הסט שהם היו מנגנים כרגע בלונדון, טוקיו או וינה, וגם אני שונא שמזלזלים בקהל כאן (ע”ע סוגיית הלהיטים שקצת יצאה כאן מפרופורציה). איכשהו אתמול, הרבה בזכות האווירה והתפאורה מסביב אבל לא מעט בזכות המיומנות של 2 מני די ג’ייז, זה עבד עבורי מעולה.
נימי נים,
אתה שותה וקם?
:}
נימי נים: “לא כל הקטעים העבירו הרגשה שהם נבחרו בקפידה, אלא סתם ראו אותם בספרייה ואמרו טוב נו יאללה בוא נשים את בונקרס, כי זה כרגע פופולרי וגם במקרה הקהל שלנו הוא יושב פחות או יותר על הקהל של דיזי ראסקל אז נשים את הדבר הכי רלוונטי שלו, אני מעריץ את דיזי ראסקל, שמעתי הרבה סטים של 2 מאני דיי ג’ייז אבל היו רגעיים שהרגשתי שמסתכלים עלי כילד קטן.”
ניבקה: “גם אני בספק אם זה הסט שהם היו מנגנים כרגע בלונדון, טוקיו או וינה, וגם אני שונא שמזלזלים בקהל כאן (ע”ע סוגיית הלהיטים שקצת יצאה כאן מפרופורציה).”
מה שיצא מפרופורציה זה הצורך לבקר ולהתפלצן על כל דבר. 2 מני דיג’ייז הגיעו לגדולה ע”י שחיטת הפרה הקדושה של “לנגן להיטים”. למרות שהם ניגנו הרבה מוסיקה “מסחרית” אי אפשר לקרוא לסט מושקע, מאתגר טכנית ווירטואוזי שכזה “לנגן להיטים”. אם מישהו חושב שבלונדון, וינה או טוקיו הם לא מנגנים את בונקרס אז הוא טועה, ושילך ליוטיוב לבדוק אותי.
למה לנגן את בונקרס זה לזלזל בקהל? ופינוק מיוחד לקהל המקומי כמו לנגן שיר בעברית לא קורה באף מקום אחר בעולם – למה לא לשים את הדגש על זה? תכלס יצאת ילד.
תגיד, גבר, מה אתה רוצה? זו דעתנו, ואם היא מריחה לך כמו פלצנות – אגב, חשבנו שזו מילה ששמורה רק לאנשים מפוצצים ברגשי נחיתות – אנחנו ממליצים על קופסת גפרורים בכיס. אין ריח שהיא לא תעביר