מילה בת 4 אותיות

כבר ארבעה ימים שראשי סחרחר. הנשימה שלי לא סדירה, הלב שלי מרגיש כאילו הוא עומד לקרוס לתוך עצמו והעיינים דומעות בכל פעם שמישהו שואל – נו, אז היה מדהים? – ואני מנסה לענות. הדירה שלי נראית כאילו זכתה לביקור ידידותי מצד הוריקן איירין בזמן שנעדרתי (בפועל פשוט התקינו בה מזגן חדש והשאירו בלאגן אטומי) ככה שגם את תחושת הביתיות המוכרת אני עדין מתקשה לייצר, וגם אין לי ממש תיאבון, לבשר בפרט ולמזון בכלל. זה מוזר, אני לא בן אדם שאומר לא לסנדוויץ’. שאלתי את נרי מה קרה לי, והוא כתב בחזרה – “ממי, חזרת היפית. התאהבת שוב בחיים”.

לא שזה מפתיע, אבל סוף השבוע האחרון בברלין היה גם הטוב מכולם. הלכתי עם נרי – האיש שאף דורמן לא עומד בחיוך הכובש שלו – לפנורמה ביום שישי, לערב של פרלון וסגרתי מעגל מול הפעם ההיא שלא נתנו לי להכנס. המסיבות בפנורמה של שישי שונות בתכלית מאילו של ראשון בבוקר. הן יותר קלאביות בוויב שלהן וגם בקהל – תערובת מדויקת של “לייבל הדס” (משהו כמו 100 מעריצים של פרלון שפירקו שם את הרחבה), קלאברים תוצרת חוץ וקבועים של המועדון – אבל הן עדין משהו שווה לעמוד חצי שעה בתור עבורן ולקוות שיכניסו אותך. סאמי די חימם, וילאלובוס – אז איף פאקינג ריקרדו וילאלובוס, כן? – ניגן 4 שעות מהודקות והרים את המקום ואת הבנות, אבל כשזיפ – הבעלים של הלייבל והסיבה האמיתית לערב הזה – עלה לנגן, זה הרגיש כאילו חללית מכוכב אחר נחתה על הגג של הברגהיין, עם ערמת של תקליטים שהופקו והודפסו בחלל החיצון. הוא ניגן את המוזיקה הכי עתידנית, מיוחדת, אמיצה וחריגה ששמעתי בכל החודש. זה לא רק שלא הכרתי כלום (חוץ מקטע אחד של מודימן, וגם אותו הוא ניגן למשהו כמו 30 שניות), זו העובדה שהרגשתי שלא שמעתי עוד סט כזה. אגב, זה היה הרגע בו ניב ופרטוק קבלו הודעות סמס על הבוקינג למסיבה הבאה של תפו”ד ויוד. אחרי שהבאנו את הסאונד של אנדרגראוונד קוואלטי לעיר, הגיע הזמן לטפס עוד שלב. תל אביב מוכנה לערב של פרלון, גם אם היא עוד לא לגמרי יודעת את זה.

זו גם היתה הפרידה המתוקה שלי מהברגהיין/פנורמה בר. המועדון הטוב בעולם. נקודה.

שבת עמדה בסימן אריזות וקיפולים, סיבוב אחרון בהארד ווקס, נעלים לאחותי הקטנה, גבינות ונקנקים לאבא שלי (ששכחתי במקרר של נרי) ויקיצה בראשון בבוקר בכיוון ה”קאטרהולציג” (בתרגום חופשי מאד – החתול שבעץ. כאילו יכלו למצוא תמה משכנעת יותר עבורי), המקום החדש (יחסית) של אנשי “בר 25″, אחרי שסגרו את הבר המקורי ועברו לצד השני של הנהר.

הקאטר הוא לא ממש מועדון – הוא יותר מתחם. ממוקם על שפת המים, בין שני מבני בטון עצומים, הוא מין כפר שעשועים סמי היפי, מלא באטרקציות ושעשועים, מוקפד עד לפרטים הקטנים ביותר (בוט של תמונות פולורויד, תאי וידוי, קומזיץ וביתן של פיצות הם חלק מהם) שמארח את האפטרים הכי טובים בעיר, כולל אילו שמתרחשים בגן – המקסים שלעצמו – של הברגהיין. כשהגענו בבוקר ג’יי הייז ניגן ולאחריו עלתה ריי הראל בזכות שיתוף פעולה של “קזינו קוקט” התל אביבים עם המקום. אחריה עלו שורה של תקליטנים לא מוכרים, וכולם – כולל ריי – שמרו על קו ממוסטל ומשגע שהחזיק אותנו על הרגלים מ-9 בבוקר ועד אמצע הלילה. “כפר השוטים” קראנו לו, והתייחסנו בכך גם לעצמנו, ואני חשבתי שאם זה מה שצריך בשביל להיות כל כך מאושר, אז תנו לי להיות טיפשה כמו עז. רק שסוף השבוע הזה לא יגמר אף פעם בבקשה.

יש מי שמצליח להוריד מחסומים וחומות מהר, ויש מי שלא יצליח לעשות את זה אף פעם, לא משנה כמה שקיות של אם די אם אי יעברו לו מתחת לאף. לי לקח חודש, ובשבוע החמישי הרגשתי שברלין ואני עברנו משהו יחד. משהו גדול. בדיעבד, מתוך שיחות עם אחרים ובכלל, כולם מרגישים איתה ככה. יש מי שקורא לזה להפוך ל”מכור ברלין”, אבל הקונוטציות השליליות במושג “התמכרות” לא לגמרי מתאימות לסיפור בעייני. זו לא התמכרות, זו התאהבות.

***

חשבתי הרבה על הסט לשבת שיסיים את הרפתקאת ברלין שלי, אבל לבחור רק אחד מכל הדי ג’ייז המעולים ששמעתי שם יהיה פשוט לא הוגן וגם לא ממצה. לכן, עד שתפו”ד יקליטו סט חדש עם כל התקליטים המדהימים שהבאנו  – אני מברלין וניב מניו יורק ולונדון – חשבתי שיהיה נכון וגם מרגש יותר לסדר לכם פלייליסט של יו טיוב עם המוזיקה שעשתה לי את החודש. אילו לא הטרקים הכי מפתיעים, מהפכניים או חדשים ששמעתי. אלא הקטעים שליוו אותי בברלין של אוגוסט 2011. החופשה הכי טובה שלקחתי בחיי. קיץ האהבה שלי.