לפני הכל אנחנו רוצים לבקש רגע סליחה ולהסביר; זה שלא העלינו פוסט הרבה זמן לא נובע מתוך עצלנות, זלזול או רשלנות, אלא מתוקף העובדה שאנחנו קורעים את התחת בעבודות היום האפורות שלנו. זה לא פשוט לנהל חיי רשת רציפים יחד עם חיים תקינים בעולם האמיתי, אפילו אם מחלקים את הנטל בין שני אנשים. בכל זאת אנחנו שמחים לדווח שהסיפוק מכתיבת הבלוג הזה הוא עצום, למרות היעדר תגמול כלכלי.
אחרי ההבהרה הזו היינו רוצים להגיד שלוש מלים: “פנתה”, “דו” ו”פרינס” ואז עוד שתיים – “מאסטר” ו”פיס”. אפשר היה לעצור כאן, לשלוח אתכם לשמוע את “Black Noise” (הנה הוא להורדה) ולחכות למשלוחי הפרחים שבוודאי יגיעו, אבל בואו נרחיב קצת.
פנתה דו פרינס. מאסטר פיס
אחרי שיצא “The Dance Paradox” של Redshape בסוף השנה שעברה לא חשבנו שייקח כל כך מעט זמן עד שניתקל בעוד אלבום טכנו מושלם. וכשאנחנו אומרים מושלם אנחנו מתכוונים לחוויית האזנה טוטאלית; מהתו הראשון – נגיעת מרימבה עדינה – ועד ההדהוד האחרון והמרוחק, שמסמן לנו להתחיל ולהריץ את התקליט הזה שוב. בהנחה שהמסיבות הטובות ביותר הן אלה שמתרחשות בראש שלנו, פנתה דו פרינס מספק להן פסקול שעוזר להן להפליג למחוזות הכי אבסטרקטיים, רומנטיים ואירוטיים. יש משהו מרחף בטכנו של הנדריק וובר; הוא לוחץ על הנקודות הפנימיות בנפשו של הקלאבר בקלילות לא מתלהמת ומעוררת קנאה. הוא מלודי מבלי לדרוך בקיטש, חם מבלי לאבד את השכל ועתידני מבלי להתכחש למסורת. בדומה למה שעשו מוריץ פון אוסוולד וקרל קרייג למוריס ראוול, גם אצל פנתה דו פרינס אפשר להבחין בהשפעות חזקות של מלחינים ניאו-קלאסיים כמו סטיב רייך ו-Arvo Part ובמיוחד ביחס בין מלודיה לריתמיקה, כמו בקטע הבא.
האמת שכבר באלבום הקודם שלו, “The Bliss” – איתו גם הגיע למסיבה מענגת של צ’יפ פריידיי והלייבל “דיאל” בלבונטין 7 – הבנו שמדובר בכישרון יוצא דופן, אולם הוא היה נשמע יותר כמו מחווה עכשווית לדטרויט מאשר התפוצצות של מקוריות שתיקח את הז’אנר קדימה. ב”Black Noise” - שם מבריק שמכניס את דון דלילו לרחבת הריקודים – הוא מנפץ את תקרת הזכוכית שמאיימת לחסום כל יוצר טכנו עם אובססיה לעיר המכוניות ונותן את הטוויסט שלו.
אז מהו אותו טוויסט? קודם תקשיבו לקטע הבא ואז נדבר
אתם יודעים מה, לפני שאנחנו חוזרים, תנו עוד האזנה גם בזה
“My Girls” של אנימל קולקטיב הוא שיר שעדיין מותיר אותנו בהלם מוחלט בכל פעם שאנחנו שומעים אותו; הוא כל מה שאי פעם ביקשנו מהדבר הזה שנקרא מוזיקה. המנון רייבים שהוא בו זמנית גם שיר ערש ומעורר חשק רב עוצמה. והוא כל כך יפה. “Stick My Side” הוא פרק ב’ שלו. פחות מיידי אמנם, אבל לא פחות אפקטיבי (מה גם שהוא משרה על כל האלבום אווירה אינדית, שמתחברת להשפעות השוגייז שתמיד בלטו אצל הנסיך). הגוון שמקבל הקול של פנדה בר כשהוא מונח בדיוק של מדען טילים על משטחי אלקטרוניקה וביט רפטטיבי רק מוכיח שוב שאנימל קולקטיב היו מזמן צריכים לזנוח את הגיטרות ולעבור באופן סופי למסיבות. כמו כולם, תכלס. מה שמביא אותנו לנקודה האחרונה. זה לא מקרי שמטכנו והאוס מייצרים יוצאות הרבה יותר יצירות שלמות מאשר ברוק ובפופ. אפילו ב-”Plastic Beach” של גורילז, על פניו חוד החנית של הפופ העכשווי, יש לא מעט רגעי שופוני – מי אמר לו ריד מתבזבז ולא קיבל? – שאפשר לפסוח עליהם. ב-”Black Noise” לעומת זאת אין שנייה אחת מיותרת.
***
אנחנו שם. פרנסוואה קיי הערב בברזילי
כמובן שלא נתעלם מפרנסואה קיי שינגן הלילה בברזילי. בשתי הפעמים הקודמות שהגיע לאומן 17 בירושלים – בהפרשים מאוד קצרים, אגב – הוא ניגן טכנו עכשווי מה שגרם ללא מעט חברים להתאכזב ממנו. אולי כי הם ציפו למה שהיה מכונה פה אז “באדי אנד סול” – כלומר שינגן האוס ווקאלי רך – ואולי כי הם פשוט לא ידעו למה לצפות ממי שהיה בורג משמעותי בהפקה של “Violator” של דפש מוד והיה מי שמכר להם אותו כדברי אלוהים חיים (אהמ, לאחד מאיתנו היה אז מדור לילה בעכבר העיר, ככה שאולי זו גם קצת אשמתו). אנחנו ממש לא יודעים למה לצפות הלילה, כי הטווח של פרנסואה קיי הוא אינסופי. הוא יכול לנגן סט דאבי חללי כמו בסיילו בניו יורק, טכנו עצבני כמו באומן, אוס Fאנקי ומלא נשמה והוא יכול גם לשלב בין כולם ולהפוך אותם לשלם הומוגני. בביקור הראשון שלו, למשל, השיא של המסיבה היה השיר הבא
הדבר היחיד שאנחנו יודעים הוא שאנחנו שם ומוקדם, כי דיפה וטובי מחממים ואם לשפוט לפי הריליס החדש של דיפה ובירי שווה גם לכם לעשות את זה. חוץ מזה עופרי גופר ודני בר אמורים לסגור, אבל אם פרנסואה עולה על הגל יש מצב שהוא גם לא יירד.
נשיקות
נסו גם את החדש של ריפרטון NIWA. לא מאסטרפיס ולא ממש טכנו ובכל זאת לא מאמין שתצטערו.
אה… והרי-אישיו של Virgo ב-Rush Hour זה תענוג גדול. בכלל ראש-האוור ראויים לפרס על מפעל חיים עבור הרליסים שלהם בתקופה האחרונה.
התפו”דים כבר עם היד על הסרצ’ ובענין ראש האוור מסכימים לגמרי. אולי איזה פוסט אורח שלך חביבי?
קהל הקוראים בעד כתבות אורח