העיר והעיר

1. האדים של הדלק

לומר שהגעתי לברלין על גחוני, יהיה אנדרסטייטמנט ויעשה מעט מאד חסד עם העובדות. אבל האמת היא שאם לא הייתי עולה על המטוס ביום שני בלילה, זה היה רק ענין של זמן עד שהיו צריכים לאשפז אותי בכפיה בדין התשה עצמית מוגזמת ואיבוד כל משמעת בסוגיית “החיים הנכונים”.

מעבר לעייפות המצטברת – מהעבודה, מתל אביב, מהחום – יצא שגם נפלו עלי שורת תקריות מנחוסיות, שהביאו אותי לתהות אם יכול להיות שמישהו – או מישהי – שמו עלי איזו עין רעה. האחרונה, והחמורה מכולן קרתה  בשבת לפנות בוקר, כשחזרתי מהמסיבה המצוינת עם קייל הול בבלוק וגילתי שפרצו לי לדירה וגנבו את לי המחשב.

עכשיו ללא עוררין, כאן סומנה נקודת השפל – ברצינות, איזה אדם רשע גונב למעצב אינטרנט את הלפטופ שלו? אם היו לוקחים לי כליה, זה היה פחות כואב – אבל זה גם אמר שמפה אפשר יהיה רק לעלות.

2. אני, שמורת טבע

לברלין הגעתי ביום שלישי בצהריים המוקדמים. השמיים היו כחולים לגמרי, האויר מתוק וחמים. ספרו לי שעד יום לפני עוד ירדו כאן ממטרי קיץ כבדים, וזו כנראה אני שהביאה איתה את השמש. איזה דבר יפה לומר, לא? הדירה בה אני שוכנת על גדות אחת התעלות בנויקלן, השכונה שצמודה לקרויצברג. יש מלא עצים מתחת לחלון שלי, יש שיח עגבניות במרפסת, יש שוק טורקי במרחק 10 דקות ויש ברווזים שבניגוד אלי, לא מתרגשים מכל היופי הזה. אני לא יודעת מה יש בי שמרגיש כ”כ נכון בערים גדולות עם נוכחות חזקה של טבע – פארקים, תעלות, מדשאות – אבל עובדה היא שאיך ששמים אותי ליד מים, הכפכפים יורדים והחיוך עולה על הפנים. בגיל צעיר יותר גם הייתי מטפסת על העצים (תכלס, גם עכשיו זה נראה ממש קל). זה מצחיק שניב כתב אתמול על זה שהוא תוהה איך לא יצאתי טראנסווית – כי אני מנהלת מערכת מורכבת של רגשות עם אומת הטראנס. אני מקנאה במסיבות השטח שלהם, ברייבים הפתוחים שנמשכים 3 ימים, בזה שהם תמיד מסודרים עם כל מה שצריך בשביל להרים את האוירה ושיש בקהילה שלהם תחושת אחדות מפרגנת (לפחות כלפי חוץ). רק מה – המוזיקה שלהם ממש מחורבנת. ויסלחו לי מראש קוראי הבלוג שחושבים אחרת.

הדוניזם אורבני עבורי, מהסוג שמביא אותך להכנס למועדון ולצאת ממנו אחרי 15 שעות, הוא טעם החיים. כשמשלבים אותו עם כמה אקליפטוסים ואיזה ברווז או שניים, מגיעים לנוסחה המנצחת.

בזה – עושה רושם – לברלין אין מתחרות.

3. פורטלנדיה

יחד עם המחשב הגנוב הלכה גם ספריית המוזיקה הדיגיטלית שלי. 3 וחצי שנים של הורדות, קניות וריפים. חלקה מסודרת כמו חיילים בספריות האי טיונז, רובה זרוקה בבלאגן לא הגיוני בין מאות תיקיות ותתי תקיות. בואו נאמר רק שאם לגנב יש חיבה לדיפ האוס הוא הולך להנות מעל לראש. אבל אני לא יכולה להתלונן – בעידן המידע אין בעלות, רק נגישות. רוב מוחלט של החומרים כולל המוזיקה היה מגובה, ומה שהלך כנראה שהיה צריך ללכת. ומה שהלך וצריך בכל זאת לחזור? נו, אז בשביל זה יש חברים. אלון, שעזר לי גם בהתקנות, פינק בקרם דה לה קרם של הספריה שלו כולל האלבום החדש של יאכט. ככה שיותר משמחתי לגלות שהם מופיעים כאן ועוד עם וושד אאוט, במסגרת מיני פסטיבל בן יומיים. לשם הגילוי הנאות אומר שלא הכרתי אף אחד מהשמות האחרים בליין אפ, אבל זה לא ממש משנה. וושד אאוט – שניב וליה ראו בהופעה בניו יורק ממש לפני שבועות ספורים – הוא אחת הסיבות המוצדקות בעייני לתופעת הז’אנריים (צ’ילל וויב, סקרו גייז, וואטאבר) שהילדים כ”כ אוהבים.

קניתי לנרי ולי כרטיסים והלכנו אתמול להופעה. המועדון, סוג של מיני – בארבי עם סאונד קצת יותר טוב, הקהל – יושבי הקרודרוי המקוריים ולא מעט תיירים. יאכט היו נחמדים, אני עוד לא לגמרי התחברתי לאלבום החדש, אבל על הבמה הם נותנים שואו טוב (כולל פרזנטציה חמודה על מערב ארצות הברית והלייבל “הזניח” DFA) ורקיד שכלל גם קאבר ל”מסופוטמיה” הקלאסי של B-52′s. באופן כללי יאכט מזיכרים את הביז; במרקם האנושי, באנרגיות ובאמריקאיות מהסוג הטוב. בלייב הם מוצלחים, אבל לא חצי מוצלחים – ובטח שלא מפתיעים – כמו הלייב של וושד אאוט. ארנסט גרין (כולו בן 28 ) הרים שם את המקום באוירת הסיינדה והמוזיקה החלומית-מהורהרת שלו קבלה בלייב נפח אנרגיות חיוביות שהגיעה מחבורת הנגנים סביבו ובעיקר ממנו. גרין מגיש את הקטעים כטרקים בסט כמעט נטול הפסקות, והשירה שלו מתפקדת על תקן ווקאלז לקטעי אינדי דאנס, ולא נמצאת בחזית כמו בהופעת פופ שגרתית. זה גרם לי לחשוב שחבל שהג’וניור בויז לא עוברים לפורמט הזה (על סמך ההופעה בתל אביב).

יצאנו מרוצים.

4. אין דבר כזה אמצע השבוע

נרי וירדן ספרו לי ש”קלאב דה ויז’ונר” נחשב לאחד מהווניוז הכי לוהטים בעולם כבר שנים. איך שהוא בכל רשימת סיכום הוא נמצא בטופ 5 המקומות עם המסיבות הכי טובות והאוירה הכי מוצלחת. זה מוזר נוכח העבודה שמדובר במקום קטן למדי, עם רחבת ריקודים מינאטורית. אבל בשניה שנכנסים לשם מבינים למה. המועדון בנוי על שפת התעלה – מוטיב ארכיטקטוני חוזר במספר מועדונים בעיר ולגמרי בצדק – עם דק על המים, בר חמוד והמון מקומות ישיבה. הויז’ונר הוא לוקיישן אפטרי קלאסי, כי איך שנכנסים עליו ישר חושבים כמה יפה יהיה פה כתשזרח השמש.

תובנת הלילה הברלינאי #1 – אוירה לפני הכל. בארבעת השעות שהיינו במסיבה התחלפו 4 דיג’אים, אבל האוירה לא השתנתה לרגע. זה כאילו שהם עבדו יחד לייצר את השלם שדי ג’יי לרוב מנסה ליצור לבד. זה לא היה בק טו בק. זו היתה עבודת צוות שעוד לא יצא לי לשמוע (בכל זאת, פעם ראשונה בעיר).

תובנת הלילה הברלינאי #2 – אין דבר כזה אמצע השבוע. החיים הם סופ”ש

תובנת הלילה הברלינאי #3 – כשהם אומרים “בניה איטית” הם באמת, אבל באמת מתכוונים לזה. אומר זאת כך – בארבע וחצי בערך, כשחתכנו הביתה, הדי ג’יי עבר לנגן קצת יותר גבוה. קצת יותר דיסקואי ועם מעט יותר קיק. אני בכוונה מציינת קצת כי המעבר היה עדין להפליא. 3 ומשהו שעות קודמות ניגנו החברים האחרים סט שמושגים תל אביבים יכול לפתוח אולי רבע שעה ראשונה או להיות השעה האחרונה בה אתה מנגן לברמנים והמנקה. הלייט נייטרז של הלייט נייטרז, הקטעים כי עדינים שיש. כאן – אלה רק המתאבנים. חלק ניכר מהבליינים של אתמול יעזבו את המסיבה רק בצהרי היום. מבחינתם, כל העסק רק התחיל.

תובנת הלילה הברלינאי #4 – אני אוהבת את מה שאני רואה פה. מאד.

***

סט לשבת -

הערב מתוכנן על פנורמה בר – כן, אני יודעת, זה יום שישי. זה לא כמו ראשון צהרים. בסדר. גם לשם נגיע – ללילה של הלייבל פרלון.

הלייבל הפרנקפורטי (במקור)-ברלינאי הזה, הוא בוטיק עילית במינימל והמיקרו האוס, שכמו רבים אחרים בספרה שלו, עבר התחממות סאונד בשנתיים האחרונות. בקטלוג שלו – ויניל בלבד, אלא מה – תמצאו רליסים סופר נדירים של וליאלובוס, קאסי, לוצ’יאנו בייבי פורד וסאמי די.

הערב ינגנו מרגרט דיגאס, פומיאה טנקה, סאמי די והבעלים של הלייבל – זיפ. אני לא יודעת מה מחכה לנו – נרי מאד סקפטי לגבי הקהל של שישי בערב – אבל סקרנית לגלות. גם אם מסיבה אמיתית לא תהיה שם, הרי ברור שהמוזיקה תהיה לא פחות ממעולה.

הנה סט של סאמי די מפסטיבל דטרויט האחרון -

Sammy Dee @Detroits Movement 05-29-11 Vitamin Water Stage by Ultrastretch

נשיקות