קני סוכר

בדיוק כשהעניינים התחילו להתרומם בשסק בשישי בלילה, עידית הגיעה עם הבשורה שקני הוקס מת. מכיוון שלא ידעתי שהוא בכלל חולה, לא כל שכן על ערש דווי, בתיק התקליטים לא נמצאו מועמדים להתנגן כשיר פרידה ממנו ובסוף בחרתי ב “Where Were You When the Lights Went Out” של פריקס, הצמד של חברו הטוב לוק סולומון. עד כמה שזה נשמע מוזר – כי הוקס שכמו דריק מיי תפש עצמו כדי ג’יי ולא מוזיקאי, והפיק מספר מצומצם מאוד של קטעים – זה די לא נורמאלי שבתיק שלי לא נמצא לפחות תקליט אחד של קני הוקס.

המוכר ביותר הוא כמובן “Play the Game” ביחד עם הזמרת לואיז קארבר – על העטיפה היא מופיעה חשופת חזה – שמתכתב עם הביט של הרמיקס של קינג בריט ל”קונטמפליישן” של ג’וש וואן. הדינמיקה של כלי ההקשה שנותנים את תחושת התנועה מתחת למקצב הברור, המלודיה של ההאמונד והשירה מלאת הנשמה אך לא אקספרסיבית יתר על המידה של קארבר – מין טרייסי ת’ורן פחות עצובה ומעושנת – הופכים אותו לקטע שבתקופה הקרובה בוודאי יתקמבק בעקבות הנסיבות העצובות. והיו לו גם רמיקסים נהדרים, בייחוד זה שאני טוחן עד היום, שאם תשאלו את טניה ג’י היא תגיד לכם שכשהיא שומעת אותו היא מיד חושבת שאני על העמדה.

אבל “Play the Game” הוא בוודאי לא הקטע היחיד שנשאר איתי מהוקס; גם “Dance for Me” שיצא במיוזיק פור פריקס ו”סליז ווקינג” ביחד עם ג’ושוע Iz נמצאים שם. ומי שבאמת אף פעם לא יוצא לי מהתיק הוא הרמיקס של DJD ל”Ashley’s War” – אולי קטע הדאב-האוס הטוב ביותר באוסף שלי – שגם הופיע באלבום המיקס “טיירנט”.

אבל קני הוקס, כאמור, היה בעיקר די ג’יי ודי ג’יי ענק. שמעתי גם בלונדון בבר רומבה  ביחד עם סולומון (במסגרת ספייס, ליין מסיבות מכונן שיותם אבני מרחיב עליו כאן) וגם באומן בירושלים, ובכל זאת הרגע הזכור ביותר לי ממנו הוא דווקא בדאנס בר אייס במסיבה של פרש פרוט (פעם שנייה טניה ג’י). אפשר לומר בביטחון שהיא גם היתה אחת המסיבות המכוננות בהיסטוריה המשותפת של תפו”ד (וגם המסיבה הראשונה שעולה לנו בראש כשאומרים חגיגת). הוקס רכב על גרוב משוגע כל הערב, שילב בין האוס אורגני חם לטק האוס קשוח והוכיח עד כמה הוא ענק כשקרא את החלל והקהל נהדר. הוא הבין שפה זה לא האומן 17 ונתן סט אינטימי, שבשעות הבוקר המוקדמות – אלו היו ימי החגיגת הראשונים ולכן כולם עדיין היו על הרגליים – הפך לסט קלאסיקות פרטיות שלו, שהסתיים בשיר הבא:

היה שלום קני, מקווים שלא סבלת יותר מדי בסוף. היה תענוג.

*** בונוס לקוראי הבלוג בחסות האח אמיר אגוזי, סריקה של כתבתו עם קני הוקס מדיג’יי העיר. הנה חלק 1 והנה חלק 2.

אגוז כתב לנו: אחד האנשים החמודים והדאון-טו-ארת’ שיצא לי לראיין
רק מצטער שלא שוחחתי איתו על סליז וואקינג ואשלי’ז וואר חלק 2, למרות שמה יש לומר עליהם, מלבד…
that’s awesome
אתמול סליז וואקינג התנגן בשסק כמחווה, עדיין נשמע דה בומב ***

***

ביום שישי התמלא פיד הטוויטר שלי בציוצים עצובים. רבים מהם התייחסו למותו של קני הוקס, אבל לא פחות מהם היו שספדו לדריל פנדי – אחד הווקאלויסטים הגדולים בהיסטוריה של ההאוס שלא רק תרם את ששת האוקטבות המפורסמות שלו להמנון “Love Cant Turn Around” של ג’אקמסטר פ’אנק (במקור שיר של אייזיק הייז), אלא גם היה אחת מהחוליות המקשרות בין רחבות הריקודים לטופ של מצעדי הפזמונים. ספק אם הלהיט שמאז כבר הפך לקלאסיקה, היה מגיע לאן שהגיע אלמלא הנפח העצום של פנדי בהפקה השלמה.

הקול האדיר שלו הוא לקטע הזה, כמו אחרים, כרכיב חיוני בסיפור השלם – הביט הדיסקואי, הקלידים שעם השנים הפכו לאלמנט הכי חשוב בסולפול האוס והמבנה המושלם לפצצת האנרגיה הזו, שכבר כמעט שלושים שנה חורכת רחבות כאילו כלום.

שלא כמו בז’אנרים רקידים אחרים – לרבות טכנו והאוס מנימליסטי יותר – בסולפול האוס הווקאלס הם הכל. עליהם יקום או ייפול דבר, ואם אתם חושבים שזה רק מקרי שהקולות הגדולים של הז’אנר מגיעים מזמרי גוספל שחורים (ועבי גוף), תחשבו שוב. רק החינוך הנוצרי והשנים שבילו כל אלה במקהלות הכנסיה הפכו אותם – באותם אני מדברת על קני בוביין, מארק אוונס, מייקל וואטפורד, ברברה טאקר, בילי לאב ואפילו פבין אוורט – למלווים הכי נאמנים של כל מי שאוהב את ההאוס שלו דיסקואי ומלא בנשמה. עכשיו כשאני חושבת שעל זה, זו מורשתו של פנדי שנתנה לכל אחד מאילו שהוזכרו כאן את הכלים והטכניקה להפוך לאגדות ההאוס שהם היום.

חוץ מהקטע החשוב ההוא, פנדי חבר לג’אקמסטר פ’אנק גם ב-He’s My Best Friend וב-Free Man הלא מספיק מוערך בעייני שיצא בדיג’יי אינטרנאשיונל, אבל אם אני חייבת לבחור קטע אחד שמייצג את כל הטוב שהיה בו, זה חייב להיות הקאבר לאוג’ייז. הכל נמצא כאן – ההפקה ההאוסית, ליין הקלידים המשגע והקול הגדול שהוא כעולם ומלואו.

נוח בשלום לג’נד. אצלי, הרווחת ביושר את התואר.

נשיקות