בפוסט הקודם הצהרנו שמשהו יוצא דופן חייב לקרות על מנת שנהנה מהערב של מודימן. הגענו טעונים, אנחנו נהיה הראשונים לומר זאת ובאמת אמרנו. אפילו קבלנו הערות על הטון העצבני, ועל זה רק נזכיר שאתה לא מערב רגשות כשלא אכפת לך ממשהו. על תנאי הפתיחה האלה תוסיפו גם 40 דקות בתור לכניסה, שתי קופאיות שמטרטרות אותך בין דוכן הכרטיסים הקנויים מראש, ההנחות והרגילים, שירות איטי בבר שהוא עצמו יקר מידי בשביל מועדון ושירותים מצחינים ומוזנחים. מסר תברואתי לבלוק: כשמחיר הכניסה עומד על 90 שקלים, אתם אמורים לגלם בסכום הזה גם מנקה.
משהו יוצא דופן היה חייב לקרות והוא קרה וקוראים לו קני דיקסון ג’ונייר aka מודימן. הכלב עשה את זה עוד פעם.
בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, אין הרבה סוגי תקליטנים בעולם. יש את הטובים ויש את הרעים ויש את המשעממים. בין הטובים יש את אלה שזה מגיע להם ואלה שכבר לא ואלה שלא אכפת להם בשיט; בקבוצה האחרונה, ולא במפתיע, יש רוב לדיטרויט. כמייצג נאמן (ועם זאת ייחודי) למורשת העיר, מודימן לא בא לנגן סט מהודק של 4-5 שעות וללכת. הוא בכלל לא מנגן במובן הטהור של המילה, אין לו שום ענין במיקסים והבניה של הערב איננה קוהרנטית. הוא לא בא לספר סיפור, הוא הסיפור בעצמו.
הבחירות שלו היו לא פחות ממדהימות ועוד יותר, היכולת לעבור בין כל הז’אנרים שמקיפים את היצירה שלו מבלי לאבד לדקה את המתח במועדון – מפ’אנק עצל, להיפ הופ של ג’י דילה (בשבוע בו מציין העולם את יום הולדתו ותאריך פטירתו של גדול מפיקי הביטים ודיטרויטי גאה), לדיסקו מהסוג הנכון, לדיפ האוס שכמעט גרם לנו להשתגע מרוב יופי ועד טכנו בנוסח דרק מיי, דאב ורגאיי.
רבים רוצים, אחדים מנסים אבל רק גאון אמיתי מסוגל להחזיק כזו כמות של קהל, במשך כ”כ הרבה זמן, כשהביפיאם השכיח בערב נע בסביבות ה-90 ועוד להשאיר את כולם רעבים לעוד שעתיים. באמת, הבן אדם פשוט מלך.
עכשיו, אחד הרגעים המזוקקים של הלילה התרחש בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר. אז, הוא ניגן את “קונגו מאן” של הקונגוס, ברה-אדיט של קרל קרייג.
בדרך למתחם המתופפים בדולפינריום, עצרו הקונגוס להקליט את זה
המנון הדאב של הקונגוס (בהפקה של לי סקראטצ’ פרי) נשמע בסאונד של הבלוק כאילו יצא הרגע מג’אמייקה, כשהראסטות עדין רטובות; מהדהד, מהפנט, עמוק כמו השאול ושחור כמו הלילה. לשמוע ככה דאב – ולא רק דאב, הסאונד של הבלוק באמת מביא תקליטים ישנים אל מלא הפוטנציאל המוזיקלי שלהם – הוא מה שאוהבי מוזיקה אמיתיים מייחלים אליו בשאר הלילות של השנה.
למרבה הצער אין ביו טיוב את הגרסה של קרל קרייג (הנה היא בבומקאט), אבל זה לא שהמקור נופל ממנה במשהו:
לסיום אנחנו רוצים להגיד תודה למי שניגש להחמיא על תפו”ד, אתם יודעים מי אתם ואתם גם יודעים שכשתביאו את החברים שלכם לפה, יהיה עוד יותר שמח.
שבוע טוב אמיגוס
היה מעולה!
ביקורת מצוינת!
תודה
איפה הכפתור של ה-Like?
אם איזה קטע הוא סגר את הסט ?
מיצי, הנה באתי. יא-אללה שלו, איך אני אוהבת כשהוא מנגן נמוך. סמרה לי הפרווה. XO
סגר עם זה. שיר בהזמנה. יא-אללה שלו כבר כתבתי?
http://www.youtube.com/watch?v=RAP9qFHj6jE&feature=related
איזה אושר. איזה כיף היה. איזה מלך הוא. הוא סיפר במיקרופון שאם הוא היה בחדר שלו הוא היה מנגן את אותם המאדרפאקינג תקליטים.
איזה חום (אפילו באן קלארק ובלוס ניניוס דל פארקס), איזה רגש, איזו עוצמה, איזו קלישאה (של פוסט תגובה). אני יושב לי בסביבה השקטה שלי ושומע ריליסים של מודימן בריפיט, לעזאזל, אפילו כרפרנס למוסיקה שאני מנסה לעשות. מצידי שהלג’נד הבא שיחזור יהיה חבר’שלו תיאו פאריש, אפילו שהדעות על התקלוט שלו היו חלוקות. אני בצד של המתעלפים.
אגב, ראוי מאוד לציין את רונן ראסטה ואת אירית אשנדורף (שגם חיממה וגם קיררה, בכשרון רב).
ניב כתב שבמחיר של 90 ש”ח לכרטיס צריך לגלם מנקה. אז לידיעתכם אנחנו נחשבים מהמועדונים ש”מבזבזים” הכי הרבה על נקיון. יש לנו שני מנקים בכל ערב והם עובדים קשה, ואני לא יודע מה היה מצב השירותים באותו ערב כי גם אני כמו גיא לא בדיוק מצאתי זמן להגיע לשם, אבל אני מאוד מתקשה להאמין שהם היו “מוזנחים”, מה שכן – כשהמועדון מלא ברמות כאלה זה לא כל כך קל לשמור את הכל נקי לאורך כל הערב גם אם אתה מוציא הרבה כסף על נקיון. לגבי הכניסה – באמת היתה בעיה והיא נובעת מכך שלא צפינו את כמות הרשימות בערב הזה. בפעם הבאה שיהיה מצב כזה של רשימות כל כך גדולות נביא פשוט עוד אנשים לרשימות. סליחה למי שהיה צריך לחכות כל כך הרבה זמן. למרות שגם על זה אני חייב לומר שגם בניו יורק במועדונים שהכניסה היתה מתוקתקת, מצאתי את עצמי לעיתים מחכה זמנים ארוכים מאוד במסיבות גדולות, מה לעשות – לא קל להכניס הרבה אנשים בבת אחת, והקהל צריך ללמוד מזה משהו בעצמו – להגיע יותר מוקדם ולא כולם ברגע האחרון לפני שהדיג’יי עולה
ניב מייצג, ביחד עם אגוזי ונדב רביד ועוד כמה חבר’ה (כולם אנשים טובים ומבריקים שאני מאוד אוהב אישית), את הזווית השכלתנית של הסצינה והוא רואה את הדברים מנקודת ראיה מאוד ספציפית שאני יכול להעריך ולכבד אבל קשה לי מאוד להסכים איתה. אחרי המסיבה של קני דופ הוא אמר לי (וגם אגוזי ונדב אגב) שלדעתו היה לא פחות ממחפיר (!) בגלל שקני ניגן “להיטים” כל הערב ושזו בושה כי יש כל כך הרבה קטעי האוס טובים שיוצאים כל שבוע אז למה לנגן “להיטים” של עשרות שנים. בנוסף הוא כתב בטור שלפני מודימן שהוא סולד מ”שירה בציבור” במועדונים. מבחינתי – למרות שקני דופ אכן לא נתן סט מהמם במקוריותו, להגיד על ערב שבו קני דופ מגיע לארץ בפעם הראשונה וממלא את המועדון באנשים יפיפיים ומנגן מוזיקת האוס ופאנק משובחת ומספקת שגורמת לקהל לחייך ערב שלם, לקפוץ ולהריע וצובעת מועדון שלם בוויב של איביזה מחיוכת, זה יוצא דופן ומהפכני מספיק בכדי לא לקרוא לזה “ערב מחפיר” ובניגוד לדעתו של ניב אני חושב שממש לא יוצאים עשרות קטעי האוס טובים כל שבוע. אחרי 18 שנה של קניית תקליטים אובססיבית אני יכול להגיד בביטחון שיוצאים אולי שני קטעי האוס באמת טובים בחודש (ולא רק האוס – בכלל אחוז המוזיקה הטובה שיוצאת הוא קטן בכל תחום). מה שאני מגדיר כמוזיקה טובה זו מוזיקה שיש לה חיי מדף ארוכים, או במילים אחרות “קלאסיקות” שזו המילה שאני משתמש בה לקטעים שניב קורא להם “להיטים”. המוזיקה שיוצאת כל שבוע זו מוזיקה בעלת חיי מדף של חודש במקרה הטוב. ולגבי שירה בציבור – זה בדיוק, אבל בול, מה שאני שואף אליו! שירה בציבור זה בדיוק מה שהופך קבוצת אנשים שלא קשורים אחד לשני לקהילה אמיתית, וזה בדיוק מה שהופך ערב שלא זוכרים ממנו הרבה אח”כ לערב שנחרט בזיכרון. כשעשרות אנשים ברחבה שרים עם הקטע של ליל לואיס –
if you love me, take me higher & higher
אז זה אומר שמשהו ממש טוב קורה, בדיוק כמו שילדי הדאנסהול שרים את הקלאסיקות שלהם בגרון ניחר וכמה שזה יפה ומרגש. לשיר ביחד את המילים זו לא בושה, בדיוק ההפך – זה נפלא, זה מקרב וזה מרגש והלוואי שזה יקרה יותר כי זה יסמן שצומחת פה קהילה אמיתית.
למה לא לשיר? זה לא מספיק “קול” לשיר במועדון? זה עושה למישהו טראומה? זה לא מספיק מתוחכם?
אחד מהערכים שחשובים ביותר שהמוזיקה השחורה מתבססת עליהם, הוא ערך המסורת והכבוד לעבר, בניגוד לערך האבולוציה והחדשנות שבולט יותר בז’אנרים אחרים. רק בפרובינציה כמו שלנו, יכולים עיתונאי מוזיקה ותרבות להתייחס למוזיקה של סטיבי וונדר, אדמה רוח ואש, ג’ורג’ בנסון, בוב מארלי, ג’יימס בראון, מייקל ג’קסון וכו’, כמו גם לקטעי ההאוס הטובים ביותר בעשורים האחרונים, בתור “להיטים” שזה “מחפיר” לנגן אותם במועדון לילה. בשביל עשרות קהילות מוזיקה ברחבי העולם ובשביל התקליטנים הגדולים ביותר (וגה, טנגליה, קריביט, נקלס וכו’) נחשבת המוזיקה הזו לנכס צאן ברזל ולמסורת שעליה בנוי הכל ולנגן את השירים האלה במועדון לילה זה כל כך מקורי, שונה ונהדר (כשאתם חושבים על מה לרוב מתנגן במועדונים ודאנס ברי העיר) שעצם הקונטקסט של מועדון וסט כבר לוקח את זה למקום חדש ומרגש שהגיע הזמן שבלייני העיר יחוו – את פאנטאסי של אדמה רוח ואש בסוף הסט של קריביט אנחנו נזכור עוד הרבה זמן, הרבה יותר מאחד מעשרות הקטעים ה”טובים” של ההאוס שיוצאים כל שבוע ושאף אחד לא זוכר בדיוק איך קוראים להם
אין מה לפחד מלשיר, אין מה לפחד מקלאסיקות, בגלל זה קורים להן קלאסיקות – כי אלה קטעים שיש בהם משהו מיוחד שאין במוזיקה שנעלמת אחרי חודשיים.. אז כל אחד עם זווית הראיה שלו
מיצי, בתור אחד שהיה בבולטימור פעם, מודימן כמו גם נינה הם הרבה יותר סקסיים ממה שקורה שם באמת…
בקשר לקופות ולתורים אני חייב לומר שהדבר האהוב עליי הוא חימום ארוך – משחק מקדים ללג’נד עצמו. ככל שאני שוהה יותר שעות במקום לפני שעולה הראשון במעלה, ככה אני נהנה יותר מהדבר האמיתי. אמנם יש לכך חסרונות – נגיד כשירון מחליט שמיכאל כהן יחמם את קריזמה שזה כמו לאכול מנת חומוס מקופסא רגע לפני שאתה מגיע לאבו-חסן (עושה בחילה) אבל היתרונות הם שאתה לא מחכה בתור, הרשימה נקייה וממתינה לך, והברמנים נהנים שאתה עושה להם סיפתח.
אגב, למי שעמד צמוד לבמה ועקב אחרי חילופי דברים בין מודימן לאיזו בחורינה, היה נדמה כאילו שהוא ירד מהבמה מוקדם מדי, לטובת איזה משחק צד. קצת נעלבתי אני מודה.
אני ידוע (בקרב עצמי) בתור אחד שמגיע בהתחלה ונהנה לשמוע את החימומים מאוד, ומאוד מאוד משתדל להישאר גם בשביל לשמוע איך סוגרים את הערב. בבלוק בזמן האחרון אני רגיל שהדיג’יים האורחים סוגרים בעצמם את הערב, שלא לומר נועלים את השער כי אנשי האבטחה הלכו הביתה (ראו קריביט ב-10.30 – מעולם לא חשבתי שאצליח להישאר עד כ”כ מאוחר במועדון, ואורח נוסף שברח לי שמו – האחרון לפני קריביט – שניגן לאיש אחד במשך שעה, עד 09.00)
עכשיו לגבי כהן – אני לא חושב שההתבטאות הזו ראויה, אולי הוא התקדם קצת מהר מדי במהלך הסט שלו אבל בסה”כ הוא ניגן דברים לא רעים (במיוחד בהתחלה בהתחלה, ביטים עמוקים ומעושנים. אגב, ידעת שקריזמה גם מנגן היפ הופ, כשהוא מנגן ערבים שלמים? גם דאבסטפ. ממה שסיפר בסדנת האמן שלו בביקור הזה).
הוא ירד רק בגלל שנגמרו לו התקליטים. הוא בא עם קייס תקליטים וזה כל מה שהוא ניגן כל הערב. וקייס נגמר אחרי כמה שעות. ואגב הסאונד של הוינל לעניות דעתי היה חלק עצום מהקסם של הערב הזה. ההבדל הוא פשוט שמים וארץ ולשמוע את הבלוק בערב שלם על וינל זה סוף סוף הבלוק כמו שאני פינטזתי אותו – סאונד אמיתי, חי, חם, בועט, עוטף ורך ותלת מימדי… ואווואוו
ההתבטאות הזו לגבי מיכאל היא לא כן ראויה או לא ראויה; ממש כמו החומוס מקופסא שמיכאל עדיין מייצג בעיני – זה פשוט עניין של טעם. אני מכיר אנשים שמתים על חומוס מקופסא. אבל מצד שני אני גם מכיר אנשים שאוהבים את האח הגדול אז לך תבנה מועדון…
זה מעניין אבל שחשבת שהתכוונתי להיפ-הופ ודאבסטפ – אגוז ורוב המאד אהובים עליי מנגנים המון משני הז’אנרים הללו, ולא תשמע אותי אפילו חושב על אנלוגיות של חומוס כשאני מדבר עליהם. הבעיה לא הייתה הז’אנר, אלא התקליטן…