די ברור לנו שאנחנו הולכים להתאכזב היום במודימן. הסיבה הראשונה היא שיהיה קשה לשחזר את החוויה הרגשית – הכמעט אקסטטית – של ביקורו הראשון, בנובמבר 2008. הסיבה השניה והיותר קונקרטית היא שנשבר לנו התחת לשמוע סט שמורכב מקלאסיקות – וכזו היתה הפעם הקודמת – או ליתר דיוק נשבר לנו משירה בציבור במועדונים. אנחנו לא מנסים חלילה לרמוז שמודימן יהיה חרפה כמו קני דופ, שנשמע ב”בלוק” כמו אוסף להיטים של “הארד קנדי” – ויש הבדל גדול בין טהרן דטרויטי לדי ג’יי שהפך עם השנים למרצה קהל אוטומטי – אבל יצטרך לקרות משהו מאוד לא סביר שהמסיבה הזו תרגש אותנו. ומכיוון שמראש אנחנו יודעים שאנחנו הולכים להתאכזב, גובר כרגע הסיכוי שנצא משם מופתעים לטובה.
טהרן דטרויטי. מודימן
כל הפתיח החמצמץ הזה הוא רק תירוץ לדבר בקצרה על שלושה מפיקים שמשיקים לזוויות שונות במוסיקה של מודימן – כל אחד מהם נוגע ברבגוניות שלו ממקום אחר – ונורא נשמח אם תכירו.
הראשון הוא סוון וייסמן מברלין, שהוא טיפוס קצת סכיזופרני. יש לו הכשרה קונסברטוריונית, הוא נמצא על העמדה מגיל 14 ומסובב כפתורים באולפן בערך מאותו זמן. כמפיק הוא מתרכז בצד הדאבי-עמוק-מהפנט של ההאוס, עם אווירה על גבול הרידם אנד סאונדית במינימליזם שלה.
הנה דוגמה מעולה למה שאחנו מדברים עליו, רמיקס היסטרי שלו למרקו פוסטנברג:
כדי ג’יי לעומת זאת, הוא רואה את עצמו כתלמיד של ג’ף מילס, מתקלט טכנו דטרוטי אגרסיבי עם שלושה פטיפונים, חותך מהר בין הקטעים ומג’עג’ע את המיקסר.
בצד הדאבי של ההאוס. וייסמן
לוויסמן התוודענו לראשונה דרך הלייבל המעולה Mojuba, שמוציאים בו גם אוראסי וניק סול וזה הויניל הראשון שקנינו ממנו, לא קשה להבין איפה הקשר למודימן:
אבל מה שתפס את תשומת הלב שלנו דווקא עכשיו הוא אלבום ניאו-קלאסי-מינימליסטי שהוא הוציא, שמורכב כולו מיצירות שמזכירות קצת את אריק סאטי ומיועדות לפסנתר וצ’לו בלבד, עם ציפוי אלקטרוני-דאבי קליל מלמעלה. פה ושם נפלט לו איזה קטע שיכול היה להתאים לסדרת “קפה דל מאר”, אבל בגדול האלבום הסינמטי הזה מזכיר בעיקר את סדרת “אמביאנט פופ” של Kompakt ונמצא על הגבול הסימפטי והאינטילגנטי של מה שפעם היה מכונה “צ’יל אאוט” (לא במובן הטראנסווי של המילה. אלה כל דבר שהוא מתחת ל-140 בי פי אם הוא צ’יל אאוט בשבילם). חוץ מזה, ווייסמן מוכיח שמעבר לכל מה שכתבנו וחשבנו, הוא גם כישרון מלודי גדול.
***
המפיק השני שרצינו להתייחס אליו הוא אלכס סמית, שהוציא עכשיו את הקטע הלא יאמן הבא:
בזמן שחרשנו את הרשת בניסיון להבין מי זה האלכס סמית הזה לכל הרוחות ואיך מישהו שמפיק רגעי רחבה כל כך על-זמניים הצליח לחמוק מהראדר שלנו, ניתקלנו בפיסת המידע החשובה שסמית הוא למעשה פסבדונים של עומאר אס, מפיק הדאנספלור הכי מעניין שפועל כרגע בדטרויט. בשנה שעברה הוא הוציא את אחד משלושת הסטים המצטיינים בסדרה של פאבריק (יחד עם וילאלובוס ואנדרו וות’רול), שהורכב כולו מחומר מקורי שלו (שכולם יצאו גם בלייבל שלו FXHE) ומקצב העבודה של הבחור אפשר להתרשם שהוא לא מתכוון להוריד את הרגל מהגז (שזה משחק מילים די מטופש על חשבון העובדה שלמרות שהוא בדרך להיות סופרסטאר הוא עדיין עובד במפעל של פורד בדטרויט).
ממש חייב להגיע. עומאר אס
בואו נגיד את זה בקול רם: עומאר אס חייב להגיע ל”בלוק” מסיבה מאוד פשוטה: הוא בדיוק מה שהם לא יודעים שהם מחפשים ובדיוק מה שיהפוך את המועדון הזה מפוטנציאל בלתי ממומש שמבוסס על מחוות לעבר, למקום שקושר את ההיסטוריה להווה ולעתיד. הפיל שהוא נותן הוא מסורתי וקלאסי, אבל המוזיקה חדשה לגמרי. מכיוון שהוא לא מתקרב לחומרים שלא הוא אחראי להם, אין גם סכנת מסיבת קלאסיקות על הפרק.
***
אחרון חביב הוא אדוארד.
עוד מעט תוכלו להשוויץ. אדוארד
אין לנו כמעט מידע עליו חוץ מזה שהוא ממוקם בברלין ומשחרר קטעים ב-WHITE MUSIC, שזה לייבל שלא מומלץ להחמיץ אף ריליס שלו. הנה המייספייס של הלייבל, שנמצא באזימוט של מוסדות אהובים כמו UQ של ג’אס אד (בקרוב פוסט שלם יוקדש רק לו, מבטיחים), Dial (שהאלבום הדי מדהים של פנתה דו פרינס מצריך גם הוא פוסט נפרד בשבוע הבא. רק תנו לנו לעכל אותו קצת) ו-Smallville. תוכלו להקשיב שם לכל מה שיצא בלייבל – שימו לב במיוחד ל-”In the Mood” של אדוארד ואיך בתוך המונוטוניות המודימנית מתפתחת דינמיקה מסעירה – שזה אולי לא כמויות עצומות של חומר, אבל עוד מעט תוכלו להשוויץ שהכרתם את WHITE MUSIC (לא נתקע לנו הקאפס, ככה הם כותבים את זה) כבר מתחילת הפעילות.
חוץ מזה האתר הרשמי, שהוא גם סוג של בלוג ששווה להכניס לרוטינה ולסיום קבלו סט שלו, שיעזור לכם להיכנס לחגיגות השבת.
נתראה על הרחבה ונסכם מחר את האירועים.
נשיקות
יופי של ספוטים על יוצרים ולייבל שתשומת הלב בהחלט מגיעה להם. רק שאני לא ממש מוצא את הקשרבין המוזיקה שלהם לזו של מודימן, אולי רק אלכס עומר סמית’, מזכיר באיזשהו אופן את המצוברח (אבל יותר את חברו לשלושת הכיסאות, ת’יאו). אם כבר השוואות “מוטור סיטי דראם אנסמבל”, טראס’מי ועוד לא מעט שיוצרים בתפר שבין הדיפ האוס לסלו-מו והדיסקו החדש, מנסים להשמע כמו קני.
אוי ואבוי גדול על הקטע של עומאר.
מה פירוש אוי ואבוי? טוב או רע? בנוסף, אשמח לקליפים של אחיחי, כי אני לא באמת זוכר יותר מדי מאתמול בערב. תודה
בז’רגון של אחיחי אוי ואבוי פירושו הדבר הכי מדהים ששמעתי השבוע. לגבי הקליפים, מוטב לבקש ממנו, לא?
נכון. למרות שחייבים להודות שגנבתי את זה מניסו.
די סיוט להעלות מהאייפון דברים כשאין כוח להתקין אייטיונז. אבל זה יגיע.
*עניין טכני/עיצובי: אצלי לפחות לא רואים את שמות השדות בתגובות, כי זה בצבע של הרקע. ועוד דבר מוזר זה שהוא לא זוכר אותי, וכל פעם צריך להקליד את הפרטים מחדש.
מה אתה גנוב? אתה היחידי שלא צריך אישור תגובות. אני פה שוברת את הראש איך זה קורה בכלל. ולמה הכוונה בענין הצבע? נשמח להבין
I saw some people posting this forum on FB, so I came to have a look, first I think its always great when people take the initiative and start something and will be looking forward to see how this evolves ,
but I must say after reading the posts I found it very ironic. how you praise so many artists and labels
E.G. Smallville, UQ, Dial, Omar S, Sven Weismann, Pantha du Prince
and others you mentioned on this blog.
While a few years ago when you were working in a position you could write or give more focus to events with the same artists played or this kind of music was played but somehow you never choose to.
for instance Julius Steinhof ( half of of Smallville records… ) was playing in parties Uri lahav and I were arranging ( Cheap Fridays -I was already in Berlin) the same goes to when Pantha du Prince played 3 times
we actually even had one party with Sven Weismann that was cancelled in the end because he did not want to stay few days in Israel .
A press release to those events and others went directly to your mailbox but I never recall getting a single reply from you, or seeing you write about it. not that any of it really matters now.
better late than never
apropos Omar S there was not a single party of ours without an Omar S track (we were even close to bringing him once for my birthday but decided it was not possible for us considering the amount of people coming to our parties and the “hype” they manufactured) BTW his full name is Alex O. Smith and its on most of his record labels (and the catalogue name of the label) . Hence the names A.O.S/ Alex Smith / Omar S. and he does play A-LOT of stuff that are not his in his dj sets, but there is no worries of a “kenny dope” style of party .
since A.O.S is the best!!
oh if you want to buy his music better get it directly from him at http://www.omarsdetroit.us/mp3s.html that way your money goes to him directly and not split with some corporation.
Oh and I totally agree with tubi about MCDE/Trus’me and Tubi/Omar S reminds me that tubi was the only other Dj I heard in israel that played an A.O.S tune (before Psychotic Photosynthesis came out)
if i remember correctly it was “Grandson of detroit techno” and he played it at
one of his nice warmups at Barzily! toda tubi
P.S sorry this forum does is not really english friendly !
קבלו את בנג’י וקני על הספה ברדבול מיוזיק אקאדמי
http://www.redbullmusicacademy.com/london/blog/?id=1336