ביום של הפצצה

לא יודעים מה אתכם, אבל אנחנו נהנינו ביום חמישי. עד כדי כך, שאתמול היינו זקוקים לפסק זמן לצורך התאוששות. נהנינו מהקהל, האווירה, האלכוהול והסמים; נהנינו לראות פרצופים שמלווים אותנו כבר למעלה מעשור על הרחבה לצד דם חדש שחווה מועדונים בצורה אחרת והיתה לו הזדמנות די נדירה לראות מה זו “מסיבה באומן” – במובן הכי קלאסי שלה, ללא שום תופעת לוואי של אלימות או אגרסיביות. וכן, נהנינו גם לשמוע מחמאות על הבלוג מכל מיני אנשים שאנחנו לא מכירים וגם מאלה שכן. והכי נהנינו ממתיו דיר.

ארטילרייה כבדה: מתיו דיר

דיקסון היה אמנם טוב – עם קטעי הפסנתרים הארוכים והמלודיים, הטיפוס ההדרגתי והזרימה – אבל לטעמנו זו כבר הפעם השנייה ברציפות בה אנחנו מרגישים שהוא גוזל זמן יקר הן מהתוצרת המקומית שזקוקה לאירועים כאלה כדי להוכיח מה היא שווה, והן מדי ג’יי אורח מעניין ממנו. הסט שלו היה מהוקצע – מעט יותר מדי אפילו – מהודק, אפקטיבי ומשופע בקטעים שגם אנחנו מנגנים, אלא שבאותה מידה היו יכולים שלומי זידן, פרטוק או עפרי גופר לעשות עבודה לא פחות טובה ממנו. אנחנו לא רוצים להיכנס לשיקולי הפקה. יכול להיות שהתוספת שלו באמת השתלמה כלכלית  או לפחות מיתוגית – כלומר ששני שמות חצי מוכרים אטרקטיביים יותר מאחד עם חיזוק מקומי בלבד –  אולם מבחינה אמנותית הוא הרגיש לנו מעט מיותר. כי בעוד שדיקסון, שנשמע כמו די ג’יי מקצוען, מנוסה ולא מסעיר, מתיו דיר הוא אמן גדול. את הזמן שלו על העמדה הוא ניצל כדי לנגן מוזיקה שלא שומעים כאן; קשוחה, פיזית, מינימליסטית ומהפנטת. שפה שכמעט ולא מדוברת כאן ונמסרה לנו על ידי הדובר הרהוט ביותר שלה. הוא היה האנטיתזה של כל הקני דופים המתנשאים שמתמגלים קהל מעולה במובן מאליו. זה היה סט של די ג’יי שבטוח בקטעים שלו ויודע להסתכל על התמונה הגדולה – הסיפור של כל הערב – כמו גם על המניפולציות הכי קטנות שמשפיעות עליו. מי שציפה לטכנו מלודי, רמיקסים לשארלוט גינזבורג או שירים מהאלבום החדש פשוט לא ידע למה הוא נכנס, או שפשוט לא קרא את הבלוג הזה בשבוע האחרון.

***

באלרים, היוניבומרס

בזמן שאנחנו מעסים את הקרסוליים הכואבים, פאקט מגזין שוב שיחקו אותה עם סט לשבת שהיא גם שבת של צ’ילל אאוט פוסט מסיבה שכזו.
הכוונה למיקס השבוע שלהם – עכשיו להורדה באתר – שמגיע הפעם מהיוניבומרס (לוק קודרי וג’אסטין קרופורד), אנשי הליין המיתולוגי “אלקטריק צ’ייר” בעבר ומפיקי פסטיבל “אלקטריק אלפנט” בהווה.
במשך 13 שנה הריצו היוניבומרס את “אלקטריק צ’ייר” במנצ’סטר, ואירחו בערבים שמות כמו ת’יאו פאריש, מוריס פולטון, קרל קרייג או חברי מטרו ארייה. מבחינה תרבותית המסיבות שלהם לא רק חיזקו את הזיקה ההיסטורית של העיר לתרבות המועדונים, אלא גם כתבו את ההווה והעתיד שלה בסיפור. קצת כמו המסיבה של יום חמישי, הם מבדילים את מי שממשיך להתפרק על המורשת של ההאסיינדה ומי שמפנים את הרוח שלה ולוקח אותה אל השלב הבא. כאן בדיוק ההבדל בין אלו שמעדיפים רצף לעוס של להיטים לבין אלו שיודעים איך לשבץ גם טרק מוכר בקונטקסט הנכון, בו הוא ישמע שוב רלוונטי.
התפריט המוזיקלי של היוניבומרס – שמתחיל בעריכה הרב גונית של האוס, טכנו, דיסקו, סול וג’אז, ממשיך בבחירת האורחים למסיבות שלהם ומזוהה גם בליין אפ של הפסטיבל – הוא משהו ללמוד ממנו. הם מחזיקים בתפישה רב שכבתית של אוירה ומסר, יחודית ועדין נגישה. הבחירות שלהם יכולות להיות קלאסיות – כמו באוסף המסכם של “אלקטריק צ’ייר” שהוציאו ב-2008 “Electric Chair – Saved My Life” או בקטעים אלומים שנבחרו בפינצטה, ממש כמו בסט השבת הנוכחי.   היוניבומרס מגישים כאן שעה אקלקטית על בי פי אם נמוך בה הם משלבים את סלאם וילאג’ עם ונגליס, שיר מרוקני עם הבי ג’יז, את אנימל קולקטיב עם ג’ינו סוקיו. לכאורה, רצף שרירותי של שירים וקטעים אינסטרומנטלים יפים. אלא שהחיבור בינהם, הוא זה שהופך את השלם לבעל ערך גבוה יותר מסה”כ הרכיבים. זו, מבחינתנו, אומנות העריכה במיטבה. ולשם כל מי שרוצה להיות די ג’יי, צריך לשאוף.
מלבד זאת, האוסף מסתיים עם אחד מהרגעים הכי מרגשים שיצאו מהעשור הקודם; של Touch Me I’m Going to Scream של מי מורנינג ג’אקט, שמי שקצת מכיר אותנו יודע כמה טחנו אותו. לנו זה מרגיש כאילו הם ידעו שביום חמישי איבדנו את עצמנו לדעת על רחבת האומן 17, ויותר מזה; זהו רגע נדיר בו אנחנו מרשים לעצמינו להשתמש במושג החמקמק “באלרי” ולהבטיח לכם שהשעה הזו, היא בדיוק מה שאתם צריכים. בשביל לסגור יפה את השבת, ובכלל.

הורידו את הסט כאן

נשיקות