אב הבית

אם זה היה תלוי בנו, היינו נותנים לכל די ג’יי לקרוא את הראיון שערכו ברזידנט אדויזור עם קרייג ריצ’ארדס, לפני שהוא עולה לתקלט. זו לא עוד שיחה בנאלית על מוזיקת מועדונים, אלא על אמנות, סיפוק, ייעוד, דבקות במטרה, אמונה עצמית, סדרי עדיפויות, השלמה והשילוב שלהם בחיים. ריצ’ארדס, כמו בכל ראיון עימו, מצטייר בו כאיש רוח נדיר בתוך עולם של דגנרטים ומספר בכנות מדוע הוא מעדיף מדי שבוע את הבית הלונדוני שלו – פאבריק – על פני נסיעות מיותרות מסביב לגלובוס, הופעות בפסטיבלים ומסיבות ענקיות.

איש רוח נדיר בתוך עולם של דגנרטים - קרייג ריצ'ארדס

למרות שסירב לשתף פעולה עם קריירה זוהרת מלאת דוגמניות וקוק כפי שייעדו לו המגזינים בתחילת העשור הקודם, ולא הפך לסופרסטאר די ג’יי כמו חברו סאשה – והוא יכול היה להיות אחרי שטיירנט, המסיבה המשותפת לו, לסאדה וללי ברידג’ הפכה לבון טון של דוגמניות, קלאברים מתוחכמים והמילייה האמנותי של לונדון – קרייג ריצ’ארדס הוא אחד הדי ג’ייז הכי משפיעים של התקופה. הוא הראשון שהביא ללונדון צלילים גרמניים מינימליסטיים, שילב את האחראים להם – מישאל מאייר, וילאלובוס, סטיב באג – בליין אפ של פאבריק (ריצ’ארדס הוא האגוזי של המועדון – די ג’יי הבית ובוקר של התוכנייה) ואיחד אסתטית בין החלל, המוזיקה והקונספט. במידה רבה הוא זה שאחראי על החדירה של הצליל הברלינאי ללונדון, שליפתו מהאנדרגראונד והפיכתו לתו תקן. הוא גם זה שמעצב את הפליירים, אתר הבית ועטיפות המיקסים של המועדון. בדומה ליוצרים טוטאלים אחרים שגם שמו את האמונה באחידות השפה הגראפית כמסר והפיכתה לרכיב אינטגרלי של זהות המותג – פיטר סאביל ועבודתו עם ההסיינדה ופאקטורי, נוויל ברודי וה”פייס” של שנות השמונים,  מארק פארו והפט שופ בויז או ג’יימס לאוול ו”מו ווקס” – גם אצל ריצ’ארדס אפשר לראות רבדים עמוקים של תפישה חזותית והשלמה ויזואלית ליצירה המוזיקלית שלו. העבודות שלו מודעות ומדויקות, מלאות בריפרורים לזרמים פוסט מודרניסטים בעולם האומנות הפלסטית ואת זה הן עושות מבלי לאבד מהמקוריות שלהן. אגב, הוא גם מאייר מוכשר.

עטיפות מייצגות לטיירנט

אנחנו אוהבים את ריצ’ארדס לא רק משום שהוא די ג’יי מצוין עם טעם יקר, כפי שתוכלו לשמוע בסטים שצירפנו, אלא מכיוון שהוא אדם שפשרה יצירתית לא נמצאת בלקסיקון שלו. זה נכון שבלונדון יש לך את הפריבילגיה לא להתפשר ועדיין לפנות לקהל גדול, אבל ריצ’ארדס – עם החיבה  לתקליטים, הסטים המאופקים שמושתתים על זרימה ואחידות במקום פיצוצים והידע הרחב שלו בהיסטוריה של האמנות –  משמש דוגמה הפוכה לכל מי שחושב שמיקסוס עשרת הגדולים של ביטפורט זה להיות די ג’יי. כשהוא אומר שהוא תמיד מעדיף חדר קטן וצפוף עם אנשים מוכרים וללא סיפוקים מיידיים על מסיבות המוניות עם להיטים, הוא נוגע בתחושות הכי עמוקות שיש לנו לגבי מועדונים.

פאבריק, לונדון - אסטטיקה היא רכיב אינטגרלי בזהותו של מועדון

שמענו את ריצ’ארדס הרבה פעמים בחיים שלנו – בפאבריק, במסיבה השנתית שהוא עורך באלבו רום במסגרת הקרנבל של נוטינג היל, באלנבי 58 (מסיבת ההשקה למגזין מבטיח בשם די ג’יי העיר שנערכה לפני יותר מעשר שנים), בברזילי ובאומן 17 בירושלים; הוא תמיד היה אלגנטי, מדוד, לא מתלהם, עם פלואו מעורר קנאה וטונות של סטייל. את זה אתם יכולים לשמוע בעצמכם בשלוש דוגמאות מייצגות, מתקופות שונות, שמלמדות שיש אנשים שכנראה לעולם לא ייאבדו את זה.

הנה 4 שעות של בק טו בק יחד עם לי ברידג’ ממסיבת טיירנט בצפון קרוליינה: מלפני 7 שנים

זה פודקאסט שהוא הקליט לפני חודשיים:

וכאן הוא מנגן באפטר פארטי, לא ברור איפה לא ברור מתי:

נשיקות